עבור רוב אזרחי ישראל, הזמנת מונית היא עניין פשוט של כמה דקות וכמה עשרות שקלים. אבל עבור מי שמתנייד בכיסא גלגלים, כל נסיעה הופכת לעיתים לקרב מתסכל - ולא בגלל הפקקים, אלא בגלל המחיר.
יותר ויותר נוסעים בעלי מוגבלויות טוענים כי הם נאלצים לשלם סכומים מופרזים עבור מוניות נגישות, לעיתים פי שלושה ואף יותר ממחיר נסיעה רגילה. לטענתם, אין להם אפשרות לבחור, להתמקח או לחפש חלופה - הם פשוט שבויים של המציאות.
כך, נסיעה עירונית של קילומטר אחד בלבד עשויה לעלות לנוסע בכיסא גלגלים כ-140 שקלים, בעוד שאותו מסלול בדיוק יעלה לנוסע אחר כ-40 שקלים בלבד. לא בגלל המרחק, לא בגלל הזמן - אלא רק משום שהוא זקוק לרכב המותאם למוגבלותו.
התחושה בקרב הנוסעים קשה. במקום שהנגישות תאפשר להם להשתלב בחברה, הם מוצאים את עצמם משלמים "מס נכות" בכל פעם שהם מבקשים להגיע לעבודה, לטיפול רפואי או לביקור אצל בני משפחה.
המצב הזה מקומם במיוחד משום שחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות אוסר אפליה במתן שירות וקובע כי יש להעניק שירות שוויוני לכלל הנוסעים. אלא שלטענת המתלוננים, בין לשון החוק לבין המציאות בשטח פעורה תהום.
יו"ר ארגון נהגי המוניות, יהודה בר אור, התייחס בשיחה עם ערוץ 7 לטענות ואמר כי עיקר הבעיה אינו במספר המוניות הנגישות אלא בהיעדר פיקוח. לדבריו, מרבית המוניות הנגישות מופעלות כיום על ידי חברות הסעה ולא באמצעות תחנות מוניות, ולכן אין גוף שמפקח בפועל על המחירים ועל אופן מתן השירות.
בר אור סיפר כי כבר בעבר הציע למשרד התחבורה ולוועדות הכנסת להעביר את הפעלת המוניות הנגישות לתחנות המוניות, כך שבכל תחנה יפעלו במקביל מוניות רגילות ומוניות נגישות, וכאשר תתקבל קריאה מנוסע המתנייד בכיסא גלגלים תופנה אליו מונית מותאמת במחיר מפוקח. לדבריו, ההצעה לא התקבלה.
עוד הדגיש בר אור כי בניגוד לטענות, אין מחסור בכלי רכב נגישים. "יש אלף כלי רכב כאלה שיכולים להסיע אנשים עם מוגבלויות, ואין מחסור במוניות נגישות", אמר. "הבעיה היא שאין פיקוח. המדינה העבירה את התחום לחברות ההסעה ולחברות המוניות, וכשאין פיקוח - נוצרת מציאות שבה נוסעים משלמים מחירים מופרזים". לדבריו, אילו הייתה המדינה מטילה את האחריות על תחנות המוניות ומאפשרת פיקוח מסודר, ניתן היה למנוע את התופעה ולהבטיח שירות הוגן ושוויוני לכל נוסע הזקוק למונית נגישה.