בזמן שמשפטו של אביעד פריג'ה ממשיך לעורר סערה, בחרה איריס חיים - אמו של החטוף יותם חיים שנהרג בשוגג מירי כוחות צה"ל בעזה - לפרסם פוסט מטלטל, שבו היא מבקשת להעניק ללוחם ולבני משפחתו דווקא חיבוק, הבנה וחמלה.
"כשיצאת לקרב בשבעה באוקטובר, יצאת להגן על בני עמך הטבוחים", כתבה. "יצאת למצוא חטופים ולהחזיר אותם הביתה. אתה חלק משרשרת דורות עצומה של חיילים שנקלעו למצבים בלתי אפשריים".
איריס מזכירה כי פריג'ה פעל באותו יום תחת איום ממשי, חיסל שני מחבלים ומנע, לדבריה, פגיעה באזרחים רבים. "הלוואי שהסיפור היה מסתיים כאן", היא כותבת בכאב, "אבל בתוך סערת הקרב ומתוך רצון לנטרל מחבל, פגעת באחד משלנו - יובל קסטלמן הגיבור".
משם היא חוזרת אל הפצע האישי שלה, שטרם הגליד. "שבועיים לאחר מכן, בתקרית דומה מאוד, נהרג עוד גיבור - יותם, הבן שלי".
היא מתארת כיצד שלושת הלוחמים שפגעו בשוגג ביותם, באלון שמריז ובסאמר טלאלקה הגיעו לביתה לאחר האסון. "ילדים, בדיוק כמוך", היא כותבת. "הם היו יכולים להיות גיבורים שיקבלו צל"ש על כך שהחזירו חטופים, אבל הגורל רצה אחרת. אות קלון נחרט על מצחם. הם אלו שהרגו את שלושת החטופים".
לדבריה, ההבדל בין המקרים אינו באירועים עצמם, אלא בתגובה שבחרו המשפחות. "אני ומשפחתי הבנו מיד שהאשמת החיילים תפגע במורל החיילים ותפגע במורל האזרחים. היה לנו חשוב להגיד שאין בנו שום כעס עליהם".
איריס אינה מסתירה את עומק האבל. "הכאב על לכתו של יותם ממשיך להיות צרוב בנו ויהיה תמיד", היא כותבת. "אבל הכעס, ההאשמה והנקמה לא יחזירו את יותם לעולם. הם רק יביאו למוות נוסף".
בפנייתה למשפחת פריג'ה היא מספרת כי פגשה אותם ואף עקבה אחר ההליך המשפטי. "אני נעצבת מאוד", כתבה, תוך שהדגישה כי אינה שופטת את דרכה של משפחת קסטלמן. את הפוסט היא מסיימת במסר של בחירה אנושית גם מתוך הכאב הגדול ביותר: "כל אחד יכול לבחור - האם לכעוס ולהישאר בשבי הכעס, הנקמה והשיפוטיות, או לבחור בחמלה, באהבה ובתקווה".
"כל אחד היה יכול למצוא את עצמו בנעלייך", היא מוסיפה. "לא בטוח שכל אחד היה מצליח להרוג שני מחבלים. תחזיקו מעמד. אני איתכם".