אחת הדמויות המתועבות ביותר בהיסטוריה היהודית היא ירבעם בן נבט, שר לשעבר של המלך שלמה, שפרש מממלכת יהודה והכתיר את עצמו למלך הראשון של מלכות ישראל.
הפילוג הזה מעולם לא נרפא, והוביל לגלות עשרת השבטים ולחורבן בית ראשון. אם נתבונן בדרכו ובגורלו של ירבעם לפי התנ"ך והמדרש, נוכל להשליך אור על התסבוכת הפוליטית הנוכחית שלנו כאן במדינת ישראל.
התלמוד (סנהדרין ק"ב ע"א) מלמד אותנו שלמרות פרישתו של ירבעם, ואפילו למרות קידום עבודת האלילים על ידו, הוא היה אדם אציל ובעל שיעור קומה. עד כדי כך שבסיפור התלמודי הקב"ה תופס את ירבעם בבגדו ומפציר בו לחזור.
אמר לו הקב"ה, "חזור בך, ואני ואתה ובן ישי [דוד] נטייל בגן עדן". אמר לו ירבעם, "מי בראש?" אמר לו הקב"ה לירבעם, "בן ישי בראש".השיב ירבעם, "אי הכי, לא בעינא" - אם כן, איני רוצה.
אין ספק שהסיפור הוא מטפורי ואזוטרי, אך היבטים ממנו מתאימים ורלוונטיים לעולמנו במידה רבה, רבה מדי. גן העדן כאן אינו חייב לסמל את העולם שלאחר החיים, אלא יכול לסמל עולם מושלם בתוך העולם הזה. בעולם אידיאלי, לאדם מוכשר כמו ירבעם יש תפקיד חשוב בהנהגה היהודית, אך לשושלת דוד חייבות להיות הקדימות והבכורה. ירבעם ואחרים אף הם מרכזיים בסיפורה של ישראל, אך עליהם להכיר תחילה במלכות בית דוד.
ירבעם סירב לעשות זאת, והסיבה שלו הייתה בוטה וגסה ביותר. "מי בראש?" מי במקום הראשון? אם זה לא אני, איני רוצה להיות חלק מהגורל היהודי. גורלו של ירבעם נחרץ, והוא הפך לאב־טיפוס של "חוטא ומחטיא את הרבים", שאיבד את חלקו בעולם הבא ובישר את נפילתה העתידית של הממלכה היהודית הראשונה.
"מי בראש?" השאלה הזאת היא הרעה החולה של החיים הארגוניים היהודיים, ואולי הסיבה המרכזית לכך שיש שפע של ארגונים שעושים בדיוק את אותו הדבר. מה שחשוב להם הוא "מי בראש?" אילו היו מתמזגים, היו יכולים לעבוד ביעילות רבה יותר ולעשות הרבה יותר, אבל למרות שהם מכילים הרבה אנשים מוכשרים, רק אחד יכול להיות ה"ראש" של ארגון מאוחד. ולכן זה לא קורה.
זהו גם מצבה של הפוליטיקה בישראל כיום, במיוחד בכל הנוגע למספר ההולך וגדל, חדשות לבקרים, של מפלגות ימין המתחרות על אותם מצביעים. שמות המפלגות אינם באמת חשובים במיוחד, שכן רובן ייעלמו לאחר הבחירות: יש את מפלגתו של עופר וינטר, של אבי מעוז, של משה פייגלין, של שרן השכל - שאליה הצטרף השבוע יונתן פולארד - של גלעד ארדן ויולי אדלשטיין, ויש להניח ששכחתי כמה.
מפלגות אלה דומות להפליא לליכוד, לציונות הדתית ולעוצמה יהודית, וגם מצהירות שיתמכו בקואליציה ימנית. אין הבדל אמיתי ביניהן. כל מפלגה מטפלת בסוגיות שעל הפרק באופן מעט שונה, ולכל אחת הדגשים והניואנסים שלה, אך הגורם האמיתי להיווצרותן הוא שלכל אחת יש מנהיג משלה.
ביום רביעי שעבר אמרה שרן השכל בכנות כי ניסתה לאחד את המפלגות הללו לרשימה אחת, אך עד כה נכשלה. הבעיה היא מתמטיקה: יכול להיות רק מקום ראשון אחד. או כפי שהיא זיהתה את הבעיה, "אגו". ובמילים הנצחיות של התלמוד, "מי בראש?"
והמפסידים הגדולים ביותר עלולים להיות מדינת ישראל ועם ישראל.
עופר וינטר, למשל, הוא מועמד אטרקטיבי ואישיות מרשימה, איש שמעשיו, לבו והאידיאולוגיה שלו נמצאים במקום הנכון. הוא קיבל הצעות למקומות בכירים במספר מפלגות קיימות ודחה אותן. אחרים נדחו על ידי מפלגות המקור שלהם וחולמים בהקיץ שהדרך היחידה שבה יוכלו להישאר בפוליטיקה היא באמצעות הנהגת מפלגה חדשה משלהם. רובם נכשלים בהיבט נוסף של המתמטיקה - המתמטיקה של הבחירות בישראל.
אחוז החסימה - המספר המינימלי של קולות שמפלגה חייבת לקבל כדי להיות זכאית למקומות בכנסת - עומד על 3.25% מסך הקולות הכשרים. הסיכוי שכל המפלגות הללו יעברו את אחוז החסימה הוא אפסי. הסיכוי שאפילו אחת מהן תעבור אותו, אם האחרות ממשיכות להתמודד, קלוש, וזאת למרות סקרים מוקדמים המראים שמפלגתו של וינטר מצליחה לגרד את אחוז החסימה ואף לעבור אותו.
הסבירות הגדולה ביותר היא שמפלגות אלה ידללו את כוחו האפקטיבי של גוש הימין, וממשלת שמאל תעלה לשלטון. עשרות, ואולי מאות אלפי קולות, ירדו לטמיון - קולותיהם של אנשים המעוניינים בממשלה שמרנית, מסורתית, יהודית, בעלת תפיסה ביטחונית בלתי מתפשרת; ממשלה האוהבת את ארץ ישראל בשלמותה ורואה בה את המורשת הבלעדית של העם היהודי. מצביעים אלה יקבלו את ההפך הגמור ממה שעבורו יצאו להצביע.
כפי שאנו יודעים, זה כבר קרה בעבר, עם תוצאות הרסניות. בשנת 1992 התפצלה מפלגת הימין "התחייה", בהנהגת גאולה כהן, לשלוש מפלגות, ואף אחת מהן לא עברה את אחוז החסימה. יצחק שמיר והליכוד הפסידו, ויצחק רבין והעבודה ניצחו, הקימו ממשלה צרה - אף שרק ממשלות ימין מכונות למעשה "צרות" - וכפו על עם ישראל את הסכמי אוסלו ושלושים שנות זוועה.
אילו התחייה הייתה נשארת מאוחדת, שלוש המפלגות הללו יחד היו עוברות את אחוז החסימה ומספקות את הקולות הדרושים להקמת ממשלת ליכוד. אסון אוסלו היה נמנע. פשוטו כמשמעו, הבאנו את האסון על עצמנו. "מי בראש?"
כמובן, יש מאבקי כוח רבים בימין בין אנשים הרואים את עצמם כמועמדים פוטנציאליים לראשות הממשלה ביום שאחרי נתניהו. ויש להדגיש: האנשים האלה אינם ירבעם, כשם שראש הממשלה נתניהו אינו רחבעם, בנו של המלך שלמה, שאיבד מחצית מממלכתו. יש לציין גם שלכל המפלגות החדשות הללו יש מועמדים ראויים, אנשים בעלי עומק, תוכן ורעיונות מבריקים, שיש להם הרבה מה לתרום לעם ישראל. אך הם הולכים בדרכו של ירבעם, "אם איני יכול להיות בראש, איני רוצה להתאחד".
זה מתכון להפסד. וכשזה יקרה, ח"ו, יופנו אצבעות מאשימות לכל עבר, אך כל מה שיידרש ממנהיגים אלה - כולם מספר אחת, כולם ראשים בעיני עצמם - הוא רק להביט במראה.
יש הרבה סיבות להעריך והרבה סיבות לבקר את ראש הממשלה נתניהו, אך אסור לפקפק בנקודה אחת שהוא הדגיש השבוע, "השמאל לא יכול לנצח את הימין. רק הימין יכול לנצח את הימין".
התקשורת תעשה כמיטב יכולתה לקדם את גדי איזנקוט, שכהונתו כרמטכ"ל הייתה ללא הישגים מיוחדים וששורשיה נעוצים בקונספציה שמצאה לה אחיזה בצבא ואצל רוב הפוליטיקאים ששירתו בכנסת, ולזמן קצר גם בחלק מהקבינט, למעט מפלגות הציונות הדתית ועוצמה יהודית. הוא היה, אם להיות נדיב, בלתי מרשים. התעודות שלו לכהונה כראש ממשלה לקויות, ובעיקר נשענות על כך שהוא מנהיג את המחנה הפוליטי של "רק לא ביבי".
יש בישראל אנשי ימין אשר, מכל סיבה שהיא, לא יצביעו לליכוד, וגם להם מגיע בית פוליטי. אבל לא חמישה או עשרה בתים פוליטיים. אחת האנומליות הגדולות בתולדות הבחירות בישראל היא שעד 1996 המפלגה שהקימה את הקואליציה מנתה לפחות 40 מנדטים, ואילו מאז שנכנס נתניהו ב־1996 היו לה פחות. פיצול המערכת הפוליטית תרם גם לפיצולה של החברה.
כפי שהמצב נראה כעת, כל המפלגות החדשות הללו פשוט נוגסות מאותו בסיס מצביעים - לא מוסיפות כוח, אלא מורידות כוח.
גם הציונות הדתית ועוצמה יהודית צריכות להתאחד, לפחות לבחירות. תהא אשר תהא אי־הנחת שמנהיגיהן - בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר - מעוררים בקרב מתנגדיהם, הם מבין השרים המצליחים ביותר בתולדות ישראל, כשהם עושים שימוש ממשי במשרדיהם באופן יצרני ולמען טובת הציבור, הרבה מעבר לטובת הבייס שלהם. מצב הכלכלה למרות המלחמה, הסיוע לצפון ולמילואימניקים, תנאי מאסרם של המחבלים ונשק לאזרחים - אלה דוגמאות ספורות בלבד.
אם מנהיגי כל המפלגות הללו לא יבלעו את האגו שלהם ולא יתאחדו, אנו צפויים לראות את 1992 חוזרת על עצמה במלואה. פנטזיית אוסלו עדיין כאן, הכניעה רוחפת באוויר, רבים בשמאל למעשה נעלבים מעצם המשמעות וההשלכות של מדינה יהודית, והם יעשו כל שביכולתם להחליש אותה ולרוקן אותה מכל תוכן. הם בוודאי יחטפו תבוסה אם נתאחד, במקום לתת להם הזדמנות "לעצב מחדש את המזרח התיכון" במקומנו. זו תוצאה אפשרית, אם כי לא ודאית, של השנים הללו של כאב וסכסוך.
יש חלופה למילותיו של המלך ירבעם, והיא ענווה. ענווה, בצירוף מנה גדושה של ראייה נכוחה של המציאות, יכולה למתן את הפנטזיות של פוליטיקאים הרפתקנים ואידיאליסטים וליצור גוש אמיתי. עדיין לא מאוחר מדי עבור חלק מהמפלגות הללו, או עבור כולן, להתאחד.
אך השעון מתקתק, העם צופה, והסכנות וההזדמנויות שלפנינו הולכות ומתקרבות. דוד המלך היה בין הצנועים שבבני האדם (חולין פ"ט ע"א), ולכן - באופן לא מפתיע - המלך הנצחי של ישראל. וזה לקח לכולנו.
הרב פרוזנסקי הוא רב ועורך דין שכיהן כרב בית הכנסת בני ישורון בטינק, ניו ג'רזי, במשך 26 שנים. לאחר עלייתו לארץ הוא מלמד תורה במודיעין, עמית מחקר בכיר במרכז ירושלים למדיניות יישומית ונציג ישראל ב־CJV. הרב הוציא שישה ספרים, ביניהם "ובחרת בחיים" על ענייני תשובה.