האם אפשר למנוע התאבדות? זו אחת השאלות הקשות ביותר, ובשנים האחרונות, על רקע מקרי האובדנות שזוכים לתהודה ציבורית, היא מעסיקה יותר ויותר משפחות, מפקדים, מחנכים וחברים.
לדברי ד"ר שירי דניאלס, המנהלת המקצועית הארצית של עמותת ער"ן, התשובה ברוב המקרים היא כן.
"ברוב המקרים התאבדות ניתנת למניעה", היא אומרת. "אבל חשוב להבין שגם כשעושים הכול, לא תמיד אפשר להציל. לכן אסור להעמיס אשמה על בני משפחה או חברים שנותרו מאחור. יחד עם זאת, במרבית המקרים יש סימנים מוקדמים, ואם מזהים אותם ופועלים - אפשר להציל חיים".
בניגוד לתחושה הציבורית, ד"ר דניאלס מדגישה כי לפי הנתונים הרשמיים אין כיום עלייה במספר ההתאבדויות בישראל, גם לאחר שנות המלחמה. לדבריה, דווקא בתקופות שבהן החברה מתמודדת עם איום חיצוני, אנשים עסוקים בהישרדות ופחות מפנים מבט פנימה. העלייה, אם תתרחש, עלולה להגיע דווקא לאחר שהאיום יחלוף.
עם זאת, היא מזכירה נתון מטלטל: בישראל מתאבדים מדי שנה כ־500 בני אדם, ובמקרים רבים מדובר אף בתת־דיווח. בעולם, אדם שם קץ לחייו בכל כ־40 שניות.
"כל אדם הוא עולם ומלואו", היא אומרת. "גם אם היו חמישה מקרים בשנה ולא 500 - עדיין היינו צריכים להשקיע את כל המשאבים כדי למנוע אותם".
אחת הטעויות הנפוצות ביותר, לדבריה, היא ההנחה שמי שנמצא במצוקה תמיד ישדר זאת לסביבה.
"70 אחוז מהמקרים מלווים בסימנים מוקדמים", היא מסבירה. "לפעמים אלה שינויים במצב הרוח, הסתגרות, ירידה באנרגיה, בלבול, התרחקות מחברים, ולעיתים גם אמירות כמו 'לכולם יהיה טוב יותר בלעדיי' או 'נמאס לי מהכול'. יש גם אנשים שמתחילים להיפרד, מסדרים עניינים אישיים או מחלקים חפצים יקרים להם".
אבל אולי המסר החשוב ביותר שלה הוא דווקא מה שרבים חוששים לעשות.
"צריך לשאול באופן ישיר", היא מדגישה. "אם אני רואה שמישהו אינו כתמול שלשום, אני אומרת לו: 'אני רואה שעובר עליך משהו. היו לך מחשבות להרוג את עצמך?'. לא ברמזים, לא בעקיפין ולא במשפטים כמו 'אתה לא מתכוון לעשות משהו טיפשי, נכון?'. שאלה ישירה לא מכניסה רעיונות לראש. להפך - היא מעבירה מסר אחד ברור: אתה לא לבד".
לדבריה, גם אם התשובה חיובית, אין מקום לבהלה. "צריך להמשיך להקשיב, להודות לאדם ששיתף, ולשאול גם אם חשב כיצד לבצע את המעשה. לא צריך להיות איש מקצוע כדי לנהל את השיחה הזאת. עצם ההקשבה כבר שוברת את תחושת הבדידות".
כשנשאלה מה עובר בראשו של אדם שמחליט לשים קץ לחייו, היא מתארת שני תהליכים שמתרחשים במקביל. "מבחינה רגשית יש כאב נפשי בלתי נסבל. האדם לא רוצה למות - הוא רוצה שהכאב ייפסק. במקביל מתרחשת 'ראיית מנהרה': הוא משוכנע שאין מוצא אחר, שהכאב יימשך לנצח ושאין שום אפשרות לשינוי. במצב כזה הוא גם מתקשה לראות את הסבל שייגרם לקרובים אליו".
ד"ר דניאלס מתייחסת גם לאחריות התקשורת בסיקור מקרי התאבדות. לדבריה, הדרך שבה מוצגים האירועים יכולה להציל חיים - אך גם לסכן אותם.
"הכותרת 'התאבד בגלל המילואים' או 'התאבדה בגלל אהבה נכזבת' מסוכנת", היא מסבירה. "התאבדות כמעט אף פעם אינה נובעת מסיבה אחת. כשמציגים אותה כך, אנשים שנמצאים במצוקה עלולים לראות בכך לגיטימציה. במקום זאת צריך להדגיש שמדובר במשבר נפשי, שיש סימני אזהרה, שיש למי לפנות ושאפשר לקבל עזרה".
בעמותת ער"ן מתקבלות מדי שנה אלפי פניות בעלות תוכן אובדני. במקרים שבהם נשקפת סכנה מיידית, מופעלים כוחות הצלה כדי לאתר את האדם ולהציל את חייו.
"אנחנו מקבלים כ־7,000 פניות עם תוכן אובדני בשנה", היא מספרת. "בכל יום יש שתיים־שלוש פניות שמחייבות הפעלת נוהל חירום. אבל ברוב המקרים, עצם השיחה מצליחה להוציא את האדם מאותה 'ראיית מנהרה', לאפשר לו לראות שיש עוד אפשרויות ולהחזיר אותו לצד של החיים".
בסיום הריאיון היא פונה ישירות לצופים במסר פשוט אך חד־משמעי: "אל תישארו לבד. אם אתם או מישהו קרוב אליכם נמצאים במצוקה - תפנו לעזרה. תמיד יש עם מי לדבר, ותמיד יש תקווה".