ישראל עסוקה בצדק באיומים שמגיעים מעבר לגבול: איראן, חיזבאללה, חמאס, סוריה, תימן ויהודה ושומרון. אבל לצד האיומים האלה הולך ונבנה איום אחר, שקט הרבה יותר - בתוך גבולות המדינה. ערביי ישראל.
אין צורך להכריז שכל ערביי ישראל הם "גיס חמישי". זו הכללה מסוכנת וגם אינה מתיישבת עם המציאות המורכבת. אבל אסור גם לעשות את הטעות ההפוכה: להתייחס לכל מה שקורה בחברה הערבית כאל עניין חברתי פנימי, שאינו קשור לביטחון הלאומי.
הבעיה מתחילה כאשר שלושה תהליכים נפגשים: זהות לאומית עוינת, תשתיות איסלאמיסטיות ונשק בלתי חוקי המצוי בידי ארגוני פשיעה. זה כבר אינו ויכוח על זהות. זהו פוטנציאל לאיום אסטרטגי.
בין זהות פלסטינית לנאמנות למדינה
לחלק מאזרחי ישראל הערבים יש זהות לאומית פלסטינית. כשלעצמה, זה אינו פשע ואינו הופך אדם לאויב המדינה. אבל ישראל חייבת לשאול את עצמה: מה קורה כאשר זהות לאומית הופכת להזדהות פוליטית עם גורם הנמצא בעימות מזוין עם ישראל, או כאשר היא מתורגמת להתארגנות ולפעילות נגד המדינה?
הנתונים מלמדים שהמציאות מורכבת. במדד הדמוקרטיה 2025, 70% מהמשיבים הערבים סברו שאפשר להיות חלק מהעם הפלסטיני ובמקביל להיות אזרח נאמן של ישראל. זהו נתון חשוב, משום שהוא מוכיח שאין בסיס לטענה שכל בעל זהות פלסטינית הוא בהכרח אויב.
אבל דווקא משום כך צריך להתמקד במיעוט האקטיבי.
הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית כבר הוצא מחוץ לחוק ב-2015. בינואר 2025 הוצאו מחוץ לחוק גם ועדות "אפשאא אלסלאם", לאחר ששב"כ, המשטרה, המטה הלאומי ללוחמה כלכלית בטרור ומשרד המשפטים הציגו מידע שלפיו הן מהוות זרוע של הפלג הצפוני. לפי המדינה, הוועדות פעלו גם להפצת האידיאולוגיה של הפלג במוסדות חינוך.
זו אינה תיאוריה. זו הוכחה לכך שתשתית אזרחית לכאורה יכולה לשמש גם כפלטפורמה אידיאולוגית וארגונית.
ולכן השאלה איננה האם כל הערבים בישראל מסוכנים. השאלה היא האם קיימות בתוך החברה הערבית רשתות קטנות, מאורגנות ונחושות, שיוכלו ביום פקודה להפעיל כוח הרבה מעבר לגודלן.
הפשע המאורגן הוא החלק השני בפאזל
כאן טמונה הסכנה הגדולה ביותר.
בעשור האחרון הצטברו בחברה הערבית כמויות עצומות של נשק בלתי חוקי. ארגוני פשיעה מחזיקים נשק אוטומטי, מטענים, תחמושת, מערכי סחיטה וכוח כלכלי. ביולי 2026, למשל, חשפה המשטרה בטירה חומרי נפץ, אמצעי הפעלה ונשק, ובקלנסווה נתפסו רובי קרלו.
הכנסת עצמה כבר הגדירה את כמויות הנשק שבידי ארגוני הפשיעה בחברה הערבית כ"איום אסטרטגי" ודנה באפשרות להגדיר ארגוני פשיעה רצחניים כארגוני טרור.
וזה בדיוק המקום שבו עלינו להפסיק לחשוב במונחים של משטרה מול עבריינים.
עבריין מחפש כסף. ארגון לאומני מחפש מטרה. אבל מה קורה כאשר הנשק, הכסף, התשתית הארגונית והיכולת להפעיל אלימות כבר קיימים - ורק האידיאולוגיה והטריגר חסרים?
כאן נמצא התרחיש שמדינת ישראל חייבת למנוע.
שומר החומות היה תמרור אזהרה - לא אירוע היסטורי
במאי 2021 התברר בפעם הראשונה בעוצמה גדולה עד כמה מהר עימות עם חמאס בעזה יכול לגלוש לתוך ישראל. על פי מבקר המדינה, בשיא אירועי שומר החומות השתתפו כ־6,000 אזרחים ערבים בכ־520 מוקדי הפרות סדר. כ־3,200 בני אדם נעצרו, מאות נפצעו, שלושה אזרחים נהרגו ונגרם נזק של עשרות מיליוני שקלים.
הכשל לא היה רק במספר השוטרים. היה כאן כשל מודיעיני.
המערכת זיהתה מתיחות, אבל לא הצליחה להפוך אותה להתרעה אסטרטגית. נוצרה הפתעה כאשר התסיסה התפשטה במהירות ממוקד אחד למוקדים רבים.
עכשיו דמיינו את אותו תרחיש בתנאים שונים לחלוטין: מלחמה רב - זירתית, מאות אלפי כלי נשק בלתי חוקיים, ארגוני פשיעה חמושים, רשתות חברתיות, גבול פתוח למחצה בין יהודה ושומרון לישראל, ותשתיות אידיאולוגיות שיודעות להפעיל אנשים.
זה כבר לא שומר החומות. זה שומר החומות על סטרואידים.
מה המדינה צריכה לעשות?
קודם כול, להפסיק לחכות ליום הפקודה.
השלב הראשון הוא מודיעיני. צריך לבנות תמונת מודיעין לאומית אחת של התשתיות שעלולות להפוך בזמן מלחמה לאיום פנימי: גורמים אסלאמיסטיים קיצוניים, מקורות מימון, ארגוני פשיעה חמושים, מאגרי נשק, צירי הברחה, קשרים ליהודה ושומרון ולקבוצות טרור, ומוקדים שבהם קיימת יכולת התארגנות מהירה. לא כל עבריין הוא טרוריסט ולא כל מוסלמי הוא חשוד. אבל כל תשתית שמחברת בין אידיאולוגיה עוינת, ארגון, כסף ונשק צריכה להיות תחת זכוכית מגדלת של מערכת הביטחון.
השלב השני הוא משילות.
מדינה אינה יכולה להרשות לעצמה אזורים שבהם החמולה, ארגון הפשיעה או גורם דתי הם בעלי הכוח האפקטיבי במקום המדינה. מי שמחזיק נשק בלתי חוקי - ייתפס. מי שסוחט - ייעצר. מי שמממן ארגון טרור - יוחרם. מי שמקים תשתית טרור במסווה של עמותה - תיסגר. האכיפה צריכה להיות רציפה, לא מבצע חד - פעמי אחרי רצח.
השלב השלישי הוא היערכות לשעת מלחמה.
צריך לבנות מראש תוכנית לאומית למקרה שבו מלחמה חיצונית תייצר התפרצות פנימית: הגנת הצירים המרכזיים, אבטחת יישובים יהודיים בערים מעורבות, הגנה על מתקנים אסטרטגיים, תגבור מג"ב והמשטרה, מודיעין בזמן אמת ויכולת לעבור במהירות משגרת אכיפה למצב חירום רב - זירתי.
והכי חשוב: להגדיר מראש את קווי האיום.
לא זהותו של האדם היא שקובעת המעשה, הארגון, הנשק והקשר לאויב הם שקובעים.
מדינת ישראל אינה צריכה להפוך את כל ערביי ישראל לאויב. היא צריכה למנוע מצב שבו אויב חיצוני מצליח להפוך חלק קטן, מאורגן וחמוש בתוכם לכוח פנימי נגד המדינה.
זו אינה גזענות. זו אינה מלחמת תרבות.
זו חובתה הראשונה של מדינה: להבטיח שמי שמחזיק בכוח האמיתי הוא המדינה - ולא חמולה, ארגון פשיעה, תנועה אידיאולוגית או אויב מעבר לגבול.
האסון הבא לא חייב להתחיל בגבול. הוא יכול להתחיל במקום שבו המדינה הפסיקה להסתכל.
הכותב הוא מפקד תא התיאום המבצעי עם צבא ארה"ב לשעבר, פרשן מדיני בטחוני ופובליציסט