כמעט עשר שנים חלפו מהרגע שבו נולד הרעיון ועד שהגיע למסך הגדול, אבל דווקא עכשיו, אחרי שנים של מלחמה, מילואים ומשברים משפחתיים, נדמה שהסרט "האחד והיחיד שלי" פוגש את הקהל ברגע המדויק ביותר.
מאחורי הסרט עומדים בני הזוג דוד ואליה טאובר, שלמדו יחד קולנוע, הקימו יחד משפחה - ויצרו יחד יצירה שמבקשת להציב מראה מול כל מערכת יחסים.
בריאיון לד"ר חנה קטן סיפרה אליה טאובר על המסע הארוך שהוביל להפקת הסרט, על ההתעקשות לשמור על הערכים גם בעולם הקולנוע, ועל השאלה שמלווה כמעט כל זוג: האם האדם שלצדי היום הוא אותו אדם שהתחתנתי איתו לפני שנים?
"הרעיון התחיל ממשפט פשוט", היא מספרת. "דוד תמיד תיאר שני אנשים שיושבים בחדר. הבעל שואל את אשתו 'הכול בסדר?', והיא עונה 'כן'. אבל לשניהם ברור שהכול ממש לא בסדר. משם התחיל הסרט - מכל הסאבטקסט שנמצא בתוך זוגיות".
במשך שנים ניסו בני הזוג לגייס תקציב. שוב ושוב הוגשו תסריטים לקרנות הקולנוע, אך נדחו. רק עם הקמת קרן קולנוע שומרון קיבלו הזדמנות אמיתית. גם אז, התקציב היה רחוק ממה שמקובל בתעשייה.
"קיבלנו חצי מיליון שקלים, בעוד שסרטים בישראל מופקים בדרך כלל בתקציב של מיליון וחצי עד שני מיליון שקלים", היא אומרת. "אבל הבנו שאם אנחנו מחכים לתנאים המושלמים, הסרט הזה לעולם לא יקרה. אז פשוט עשינו אותו. הרבה חברים מהלימודים התגייסו לעזור, והרבה אנשים ששמעו על הפרויקט הצטרפו בהתנדבות".
אלא שמעבר להפקה העצמאית, הסרט עצמו עוסק בשאלה שמעסיקה כמעט כל זוג לאורך החיים. "השם 'האחד והיחיד שלי' הוא בעצם שאלה", מסבירה טאובר. "האם בן הזוג שלי הוא באמת אותו אדם שהתחתנתי איתו? האם הוא עדיין 'האחד והיחיד'? כולנו משתנים. גם אנחנו משתנים, גם בן הזוג משתנה, והזוגיות כל הזמן נבחנת מחדש".
למרות שהסרט צולם עוד לפני מתקפת 7 באוקטובר, רבים מהצופים בטוחים שהוא נכתב בעקבות המלחמה. אחת העלילות עוסקת בפוסט-טראומה ובאדם שחוזר הביתה שונה מכפי שיצא.
"כשהסרט יצא, אנשים אמרו לנו: וואו, איך ידעתם שזה מה שיקרה. אבל לא ידענו", היא אומרת. "היום אנחנו רואים כל כך הרבה זוגות שמתמודדים עם חזרה ממילואים, עם פוסט-טראומה, עם שינויים שהמלחמה יצרה. פתאום בן הזוג חוזר אחר, וגם מי שנשאר בבית השתנה. הסרט מדבר בדיוק על המקומות האלה".
לדבריה, דווקא השינויים בתוך המשפחה הם לב היצירה. "אנשים משתנים, נשים הופכות עצמאיות יותר, החיים משתנים, ולפעמים זה מבהיל. הסרט לוקח את זה לקצה כדי לגרום לצופה לעצור ולחשוב. לא רצינו לתת תשובות חד-משמעיות, אלא לעורר שאלות".
אחד המאפיינים הבולטים של הסרט הוא השילוב בין קולנוע עכשווי לבין עולמות של מקורות יהודיים, מדרשי חז"ל ואגדות חז"ל - שילוב נדיר יחסית בקולנוע הישראלי.
"הסרט נולד בכלל מתוך מדרש על אשמדאי ושלמה המלך", מגלה טאובר. "דוד תמיד מתחיל ממקור יהודי. הרבה אמרו שהסרט מרגיש כמו לימוד גמרא - שיש בו שכבות על גבי שכבות, וכל צפייה מגלה משהו נוסף".
למרות שמדובר ביצירה שנכתבה מתוך עולמם של יוצרים דתיים, היא מספרת כי דווקא ההקרנות הראשונות הפתיעו אותם.
"כשהראינו את הסרט לחברים דתיים, הם שאלו איך חילונים יקבלו אותו. אחר כך הקרנו אותו לסטודנטים חילונים בתל אביב - והם שאלו בדיוק את ההפך: איך דתיים יקבלו אותו. הבנו שהסיפור מצליח לגעת בכולם".
גם ההחלטה לשמור על גבולות ההלכה בתוך היצירה הייתה מבחינתם בלתי מתפשרת.
"מה שאנחנו מאמינים בו - זה מה שיהיה גם בסרט. אם אנחנו שומרים נגיעה, גם הדמויות שלנו ישמרו נגיעה. לא הרגשנו צורך לוותר על הערכים כדי לעשות קולנוע איכותי".
מאחורי הסרט עומדת גם שותפות זוגית יוצאת דופן. בני הזוג הכירו בלימודי הקולנוע במעלה, ורק אחרי שכבר עבדו יחד על הפקות הפכו לזוג.
"העבודה המשותפת קדמה לזוגיות", היא מחייכת. "הסרט הזה הוא באמת של שנינו. הוא לא היה קורה בלי דוד, והוא גם לא היה קורה בלעדיי".
אבל גם כאן, המשפחה נשארה במרכז. הצילומים נפרסו על פני יותר מחצי שנה, בין היתר משום שבני הזוג החליטו מראש שלא יצלמו ברצף כדי שלא לפגוע בארבעת ילדיהם.
"התחלנו לצלם כשהייתי בחודש שמיני", היא מספרת. "אחר כך עצרנו, וכשהבן שלנו היה בן ארבעה חודשים חזרנו לצלם. עשינו יום צילום אחד בשבוע. זה אולי לא מקובל בתעשייה, אבל מבחינתנו המשפחה קודמת לכל". כעת, אחרי שהסרט זוכה לביקורות מפרגנות ולהקרנות ברחבי הארץ, בני הזוג כבר מביטים קדימה.
"יש לנו עוד תסריטים, יש עוד חלומות", אומרת טאובר. "אני כבר אומרת לדוד שהדבר הבא יהיה סדרה. אבל קודם כול אנחנו רוצים לראות שהסרט הזה ימשיך ללכת, שיגיע לעוד אנשים, ושגם תהיה לו היתכנות כלכלית. בסוף, גם בעולם היצירה, צריך לדעת לשלב בין החלום לבין החיים".