אחרי שבע שנים שבהן מילא כמעט כל תפקיד אפשרי בתנועת "אם תרצו" - מפעיל סטודנטים, דרך ראש אגף הסטודנטים ועד יו"ר התנועה - שי רוזנגרטן נפרד מהארגון ומבקש לפתוח פרק חדש.
בריאיון לפודקאסט של הדר מילר הוא אמנם מסרב לחשוף את התחנה הבאה, אך מודה כי היא תהיה קשורה לעשייה הציבורית.
"יש מיצוי מסוים של התפקידים שעשיתי", הוא אומר. "אני חושב שהמחנה הלאומי עומד בפני הרבה מאוד שינויים, ואני רוצה להיות חלק מהם. לא בהכרח מהשורה הראשונה, אלא קודם כול מאחורי הקלעים".
במקביל לעזיבתו הוא משיק ספר חדש בשם "חזית שמינית - חתרנות במלחמת חרבות ברזל", שבו ריכז, לדבריו, תיעוד של פעילות אנטי-ישראלית מתוך המדינה מאז 7 באוקטובר.
"הספר עוסק באקדמיה, בתרבות, בתקשורת, בפרקליטות, בארגוני החברה האזרחית וגם בחברי כנסת שפעלו, לדעתנו, נגד האינטרס של מדינת ישראל בזמן מלחמה", הוא מסביר. "המטרה היא לא רק לתאר את התופעה אלא גם להציע דרכי פעולה לנבחרי הציבור".
רוזנגרטן טוען כי מאחורי חלק גדול מהפעילות עומדים גם מימון זר וארגוני זכויות אדם, שלדבריו מספקים חומרים המשמשים נגד ישראל בזירה הבינלאומית.
"יש תעשייה שלמה של דוחות, עתירות ומחקרים שממומנים בכסף זר ומגיעים לבתי הדין הבינלאומיים. אנחנו מפרטים בספר כיצד אותם ארגונים מצוטטים שוב ושוב וכיצד הם מנסים להשפיע על פעילות צה"ל ועל מדיניות הממשלה".
אלא שלא תמיד היה מזוהה עם המחנה הלאומי. רוזנגרטן מספר כי גדל בבית מסורתי בעל נטייה שמאלה, ואת נקודת המפנה האישית שלו הוא מייחס דווקא לסיור ראשון בחברון במסגרת "אם תרצו".
"גדלתי במערכת החינוך הממלכתית-דתית, אבל מעולם לא הייתי בחברון. הסיור הראשון לשם פתח לי את העיניים. פתאום הבנתי את המשמעות ההיסטורית, הלאומית והביטחונית של המקומות האלה. משם כבר נשאבתי לפעילות".
לדבריו, ההתפכחות החלה כבר בילדותו, בעקבות תוכנית ההתנתקות. "כילד סיפרו לנו שההתנתקות תביא שלום וביטחון. אחר כך הגיעו 'עופרת יצוקה', 'עמוד ענן', 'צוק איתן', וסבב אחרי סבב של רקטות על הדרום. אתה מבין שפשוט עבדו עליך. נתנו שטח לאויב והוא הפך אותו לבסיס טרור".
במהלך הריאיון הוא מתאר גם את מאבקו באקדמיה נגד מה שהוא מכנה "אווירה אנטי-ישראלית". הוא מספר על הפגנות פרו-פלסטיניות באוניברסיטת תל אביב, על עימותים עם מרצים ועל תחושת ההשתקה של סטודנטים המזוהים עם הימין.
"יותר מדי סטודנטים מעדיפים להוריד את הראש ולסיים את התואר בשקט. אני חושב שאנחנו צריכים דווקא אנשים ציוניים שיבואו ללמוד במקומות האלה, יזקפו קומה ולא יפחדו להביע את דעתם".
רוזנגרטן שירת כחמש שנים בחיל הים, ובהמשך ביצע מאות ימי מילואים במהלך מלחמת "חרבות ברזל". לדבריו, הניסיון המבצעי חיזק את תפיסתו לגבי הצורך בהשקעה משמעותית יותר בזירה הימית.
"ככל שמדינת ישראל מתמודדת עם איומים רחוקים יותר - מאיראן, מהחות'ים וגם מטורקיה - חיל הים הופך לחשוב יותר. ספינות יכולות לשהות בזירה שבועות וחודשים ולהוות פלטפורמה מבצעית משמעותית. לדעתי, חייבים להשקיע בו הרבה יותר".
לקראת סיום נשאל האם הוא רואה את עצמו נכנס בעתיד לפוליטיקה, והשיב כי אינו פוסל זאת כלל. "אני בהחלט חושב שאנשים טובים צריכים לשאוף להיות נבחרי ציבור. זה לא יקרה בבחירות הקרובות, אבל בעתיד - בהחלט כן. מי שרוצה להשפיע, צריך להיות מוכן גם לשלם מחירים".