הרב פרופ' נריה גוטל, סא"ל במיל' ורב קהילת רדליך בגבעת שאול וראש מערך המחקר במרכז תורה ומדינה, התארח בפודקאסט ערוץ 7 וסיפר על שירות המילואים שלו כראש צוות חליטה.
בשיחה הוא פתח צוהר לעבודת המערך שעוסק בבחינת זיהוים של חללי צה"ל, למקרים המורכבים שנמשכים לעיתים שבועות ולתחושת השליחות שמלווה את העוסקים במלאכה.
הרב גוטל הסביר כי על פי החוק, הסמכות לקבוע בשעת חירום את זיהויו של חלל צה"ל נתונה לרב הראשי לצה"ל. מאחר שבשעת מלחמה הרב הראשי לצה"ל נדרש לעסוק בנושאים רבים, הוקם מערך החליטה שמטרתו לבחון לעומק כל מקרה ולהגיש לו המלצה מסודרת.
הרב גוטל מספר כי כיום פועלים במערך ארבעה צוותים, כאשר כל צוות מתמקד בבחינת המקרים המובאים לפניו. "אנחנו יושבים על מסמכים ועל תמונות ועל תיעודים ועל עדויות", סיפר הרב גוטל, והסביר כי החומרים השונים מרוכזים עד לגיבוש המלצה שמובאת בפני הרב הראשי לצה"ל, שהוא בעל הסמכות המכרעת.
הרב גוטל הדגיש כי ההמלצה אינה ניתנת לפני שחברי הצוות משוכנעים לחלוטין במסקנתם. "אנחנו משוכנעים לחלוטין ב-100 אחוז. כשאני אומר 100, אני מתכוון בדיוק ל-100, לא גרם ולא מילימטר ולא קמצוץ פחות מזה. 100 זה 100", אמר הרב גוטל בשיחה.
בהמשך פירט את ארבעת אמצעי הזיהוי המרכזיים שבהם נעשה שימוש. הראשון הוא זיהוי באמצעות היכרות אישית, ולצדו התפתחו לאורך השנים אמצעים נוספים ובהם טביעות אצבע, מרשם שיניים ו-DNA, שאותם תיאר כאמצעים בעלי תוקף הלכתי לאחר הבירור המדעי וההלכתי שנעשה בעניינם.
הרב הרחיב במיוחד על משמעותו של זיהוי באמצעות DNA והסביר כי מבחינה הלכתית הוא יכול לעמוד ברף הנדרש כאשר הבדיקה תקפה ומבוססת. הדרישה ההלכתית ל"סימן מובהק" מתייחסת לרמת נדירות גבוהה, ואילו ב-DNA מדובר ברמות זיהוי של מיליונים ואף מיליארד, בהתאם לנתונים המתקבלים בבדיקה.
במהלך השיחה ביקש להבחין בין שני מושגים שונים: זיהוי ושיוך. כאשר מבקשים לזהות אדם באמצעות היכרות אישית נדרש מצב שמאפשר זיהוי של הפנים מבחינה הלכתית, ואילו במקרים שבהם מבקשים לקבוע מוות באמצעות ממצא אחר נדרשת התייחסות לשאלה אם מדובר באיבר שהנשמה תלויה בו.
במקרים כאלה, הסביר הרב גוטל, הקביעה הרפואית קודמת לעבודת הצוות הרבני. "זו לא אמירה רבנית, זו אמירה רפואית", הדגיש והוסיף כי תפקידו של הרופא הוא לקבוע את המשמעות הרפואית של הממצא, בעוד עבודת צוות החליטה היא לקבוע במי מדובר.
נושא אחר הוא שיוך של ממצאים לאחר שכבר נקבע זיהויו של החלל. הרב הסביר כי במצב כזה ניתן להיעזר ב-DNA ובאמצעים נוספים כדי לקבוע לאיזה חלל שייכים הממצאים, וכך להבחין בין עצם קביעת זהותו של החלל לבין השאלה לאן יש לשייך ממצא שאותר בשלב מאוחר יותר.
הרב סיפר כי במערך החליטה נוהגים לסווג את מורכבות המקרים על פני טווח שבין "ירוק" ל"אדום", כאשר בתווך נמצאים מקרים המוגדרים "צהובים". ההגדרות אינן משקפות הבדל בחשיבותם של החללים אלא את כמות העבודה והמאמץ הנדרשים כדי להגיע למסקנה ברורה בכל תיק.
כדוגמה למקרה "ירוק", תיאר מצב שבו קיימים זיהוי בהיכרות אישית וממצאים נוספים שמבהירים לחלוטין במי מדובר. במקרה כזה, הצוות עדיין מקבל את התיעוד, בוחן את הממצאים ומנתח אותם, אך ייתכן שבתוך שעה ניתן להשלים את הטיפול בתיק משום שהתמונה ברורה.
בקצה השני נמצאים המקרים שהרב גוטל הגדיר "אדום שבאדום". הרב מתאר כי במהלך המלחמה היו יותר מ-20 מקרים שבהם צה"ל הודיע על זיהויו של חלל אף שגופתו לא הייתה בידי ישראל, ולכן לא ניתן היה להסתמך על דרכי הזיהוי הרגילות ונדרשה עבודה המבוססת על אמצעים אחרים.
הרב גוטל הסביר כי במקרים כאלה מתקיימת תחילה עבודה רפואית שבמסגרתה נקבע כי האדם אכן חלל, ורק לאחר מכן נדרשים צוותי החליטה לקבוע את זהותו. לשם כך, סיפר, ישבו אנשי הצוות עם אנשי מודיעין, אנשי כוח אדם וגורמים נוספים שהציגו בפניהם את המידע והסבירו מדוע הם משוכנעים במסקנתם.
לעיתים גם המידע שהוצג בפגישה הראשונה לא הספיק. הרב סיפר כי היו מקרים שבהם התקיימה ישיבה אחת שנמשכה שלוש או ארבע שעות, ולעומתם תיקים שנבחנו במשך שבוע, שבועיים ואף שלושה שבועות, עם שעות רבות של דיונים ובדיקות בין ישיבה לישיבה.
במקרים שבהם הצוות לא השתכנע, אנשי המקצוע התבקשו לחזור ולהביא מידע נוסף. "אנחנו מאוד מכבדים את העבודה שלהם, אבל לנו זה עדיין לא מספיק לקבוע את הדבר הזה בוודאות", תיאר הרב גוטל את המסר שהועבר בחלק מהמקרים, והוסיף כי לעיתים הצוות אף כיוון את הגורמים המקצועיים למידע שהיה חסר לצורך ההכרעה.
הרב סיפר גם על ההערכה שקיבלה עבודת הרבנות הצבאית במהלך המלחמה. אף שאין לצוותי החליטה ממשק מובנה עם המשפחות, ולעיניו נכון שהעבודה תישאר מקצועית וללא מחויבות אישית בין הצדדים, במקרים מסוימים הגיעה אליהם במישרין ובעקיפין הוקרה מצד משפחות ומצד גורמים נוספים.
בהמשך סיפר כי הציבור נחשף רק לחלק קטן מהמאמצים המושקעים בתחום. "עם ישראל, מה שהוא יודע, והוא יודע הרבה, כל מה שהוא יודע והרבה הזה הוא קמצוץ, הוא קצה קצהו, ממש קצה קרחון", אמר הרב גוטל, ותיאר מאמצים נרחבים של המדינה ושל צה"ל בטיפול בחללים ובמקרים שנותרו פתוחים.
הרב הביא כדוגמה בולטת למאמץ המתמשך את הטיפול בעניינו של יהודה כ"ץ, וסיפר כי הוא עצמו ישב בצוות החליטה שעסק בעניינו לאחר 44 שנים. "אני ישבתי בצוות חליטה בעניינו של יהודה כ"ץ, השם יקום דמו", סיפר.
הרב מדגיש כי עצם העובדה שהטיפול נמשך גם לאחר יותר מארבעה עשורים ממחישה את עומק המחויבות ואת היקף המאמצים שמושקעים במקרים הללו לאורך שנים. "זה אומר שאחרי 44 שנים מדינת ישראל עושה את מה שעשתה, ולענייננו חליטה וקבורה ועוד, לא הרפתה אפילו דקה מהעניין הזה".
הרב תיאר מאמץ רחב שכלל היבטים מודיעיניים, כלכליים וכוח אדם. "אלה היו מאמצים עילאיים, גם מודיעיניים, גם כלכליים, גם כוח אדם, גם וגם וגם, שקשה אפילו לדמיין איפה זה מגיע". הוא הדגיש כי עניינו של יהודה כ"ץ אינו מקרה יחיד, וכי המערכות ממשיכות לעסוק גם בתיקים ישנים נוספים, לרבות מקרים של חללים שמקום קבורתם לא נודע, כאשר הרבנות הצבאית בראשות הרב הראשי לצה"ל הרב אייל קרים לוקחת חלק בעבודה לצד גורמי כוח אדם, אנתרופולוגים ואנשי מעבדה.
בחלקה האחרון של השיחה נשאל הרב כיצד משפיעה עליו באופן אישי החשיפה לתיעודים ולחומרים הקשים הנלווים לתפקיד. "אני לא חושב שהתחספסתי, ואני חושב שאני עושה את העבודה המקצועית", השיב, והוסיף כי אחד הדברים שמחזקים אותו הוא תחושת השליחות שמלווה אותו בעשייה.
"אני בא ממקום של שליחות מאוד ברורה ומאוד אידאית, אידיאולוגית, וזה בית המדרש שבו גדלתי ואלה אמונות ודעות שלי", אמר הרב גוטל. עבורו, תחושת השליחות היא מבחינתו מקור לחוסן, לצד מערכי החוסן והגורמים השונים שהצבא מעמיד לרשות החיילים במישרין ובעקיפין.
עם זאת, הדגיש כי ההתמודדות אינה זהה אצל כולם וכי יש להתייחס לכך ברגישות. הוא מדגיש כי ישנם חיילים וכן גורמים צבאיים ואזרחיים שחוו במהלך עבודתם חוויות קשות, ועל הציבור להיות מודע לכך ולהביא זאת בחשבון בהתנהלות מולם.
הרב ביקש במיוחד לגלות רגישות כלפי מי שנחשפו למראות ולמצבים קשים, גם בדיבור וגם במעשים. "עם ישראל צריך להיות רגיש לאותם חיילים וגורמים כאלה ואחרים, צבאיים ואזרחים, שחוו חוויות קשות", אמר, והוסיף, "צריך לקחת את זה בחשבון, קצת להיזהר לפעמים במילים ובמעשים".
הרב חזר בשיחה אל הדמויות הרבניות שליוו את חייו, וסיפר על מפגשיו עם הרב אברהם שפירא, הרב שאול ישראלי והרב צבי יהודה קוק. לצד סיפורים על בקיאות בתורה ומנהגים הלכתיים, תיאר הרב גוטל גם רגעים אישיים של קרבה לרבותיו והכרעות משמעותיות שקיבל לאחר שהתייעץ עמם.
אחד הזיכרונות שהביא נוגע לשאלה שהתעוררה בנוגע לאכילת קודשים בסוכות במקדש. "איך היו כהנים אוכלים קודשים בסוכות? נמצאים במקדש, אין סוכה. איך הם יכולים לאכול את הדבר הזה?", שחזר את השאלה שהציג בפני הרב אברהם שפירא.
תגובתו של הרב שפירא הייתה מיידית. "רב אברום קפץ, ממש באופן מיידי, ניגש לבבלי שלידו, היה שם בבלי גדול כזה, הוציא מיידית מסכת ערכין, גמרא, פתח בדף ג'", סיפר הרב גוטל, שהציג את המקרה כדוגמה לבקיאותו יוצאת הדופן של הרב שפירא.
הרב סיפר כי לימים שמע שיעור מהרב נתן צבי פרידמן שעסק באותה נקודה, ובעקבותיו כתב לו מכתב והפנה אותו למקור במסכת ערכין. מבחינת הרב גוטל, הזיכרון נותר דוגמה מובהקת לדמותו התורנית של הרב שפירא, "זו דוגמה אחת מיני אלף לגאונותו, גם הבקיאותית אבל גם העיונית, של ר' אברום זצ"ל".
דמות מרכזית נוספת בחייו הייתה הרב שאול ישראלי, שאותו תיאר הרב גוטל כאדם מופנם וסגור יותר. "הרב ישראלי, צריך לומר את זה ביושר, היה אדם מופנם. רב אברום זצ"ל היה אדם מאוד שמח ופתוח", אמר, והוסיף כי למרות אופיו של הרב ישראלי הוא עצמו זכה לקרבה מיוחדת אליו.
הרב סיפר כי אחד הגורמים המרכזיים לקרבה היה עריכת אסופת מאמריו של הרב ישראלי, "חוות בנימין". הרב גוטל סיפר כי לאחר פרסום "ארץ חמדה" ו"עמוד הימיני" כתב הרב ישראלי מאמרים רבים שלא כונסו, והוא הציע לאסוף ולערוך אותם לספר.
הרב ישראלי הסכים להצעה ואף שמח שהרב יהיה זה שיעשה את העבודה. "פחות או יותר פעם בשבוע הייתי מגיע אליו, היינו מדברים ומשוחחים, ואני מראה לו מה עשינו ומה לא עשינו והוא תיקן והגיה", סיפר, והבהיר כי הספר נעשה תוך מעורבותו הישירה של הרב ישראלי, "זה לא שאני אספתי את הדברים, בעצם זה ספר שלו ממש".
העבודה המשותפת יצרה בין השניים קשר אישי משמעותי. הרב גוטל סיפר כי זכה לקבל מהרב ישראלי דברים רבים לאורך השנים, ובהם גם סמיכה לרבנות ולדיינות, והוסיף כי הקרבה שנוצרה ביניהם הייתה מבחינתו מיוחדת וחריגה.
לצד גדלותו התורנית של הרב ישראלי, ביקש הרב גוטל להאיר צד שלדבריו היה מוכר פחות: מידותיו. הוא הזכיר את הנוסח שנכתב על מצבתו של הרב ישראלי, "גאון בתורה ובמידות", והעיר, "גאון בתורה כולם יודעים, במידות לא תמיד יודעים".
כדוגמה סיפר על מנהגו של הרב ישראלי בימי חמישי, שבהם הייתה מגיעה עוזרת לבית המשפחה כדי לסייע. הרב ישראלי נהג להתפלל במניין של שש וחצי בבית הכנסת ויינגרטן, ובתום התפילה היה עובר במכולת וקונה לחמנייה עבור העוזרת שהגיעה לביתו.
"לא לעצמו, לא לרבנית", הדגיש הרב גוטל. זה היה הסדר הקבוע, "תפילה, לחמנייה, הביתה", ומעשה קטן זה ביטא בעיניו את תשומת הלב של הרב ישראלי לאחר ואת הממד המידותי באישיותו.
הרב גוטל שיתף גם בסיפור אישי מחתונתו, שעסק בשאלת הסכום הנכתב בכתובה. לדבריו, שאלת ערכם של הסכומים המופיעים בכתובות העסיקה פוסקים במשך שנים, בין היתר בשל השינויים במטבעות ובערכם, והוא ביקש שהכתובה שלו תהיה נקובה כולה בזקוקים.
בסופו של דבר נכתב בכתובה שלו סכום של 400 זקוקים כסף. הרב גוטל סיפר כי בחתונה נכחו רבנים ובהם הרב אברהם שפירא, שסידר את הקידושין, הרב שאול ישראלי ורבנים נוספים, וכי הסוגיה עוררה ביניהם דיון תורני, "מאוד נהנו מהעובדה הזאת שגרמה להם איזשהו שיח תורני, ללבן ולפלפל".
בהמשך השיחה חזר הרב גוטל גם לזיכרונותיו מהרב צבי יהודה קוק. הקשר היה בעיקר בשנותיו האחרונות של הרב צבי יהודה, והרב גוטל סיפר כי אביו נהג להביא את ילדיו אליו בחגים ובחול המועד.
אחד הפרטים שנחרתו בזיכרונו נגע דווקא למצות בפסח. הרב גוטל סיפר כי המצות בביתו של הרב צבי יהודה נשמרו מתחת למפה בהקפדה, אך היו אלה מצות מכונה מרובעות, פרט שלימים הביא אותו לעסוק בשאלה רחבה יותר על מנהגו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק.
הרב סיפר כי כתב מאמר שעסק בשאלה אילו מצות אכל הרב קוק, ובמסגרתו בחן בין היתר איגרת העוסקת במצות מנישביץ. הוא מצא פער של תשע מילים בין נוסחים שונים של האיגרת, והדגיש כי מבחינתו השמטה כזאת אצל הרב צבי יהודה לא הייתה מקרית, שכן "הרב צבי יהודה היה עורך אומן".
הרב גוטל הסביר כי ראה במנהגו של הרב צבי יהודה גם עדות משמעותית להבנת מנהגו של אביו. "הרב צבי יהודה היה דבוק בכל מה שעשה הרב זצ"ל. כלומר, במילים אחרות, אתה רואה את הרב צבי יהודה, אתה מבין איך נהג הרב זצ"ל", אמר.
בהקשר זה סיפר גם מסורת אישית ששמע על הרב יעקב משה חרל"פ, סבא-רבא של רעייתו. קיים תיעוד של הרב חרל"פ מגיע למצות הלפרין ופועל בעצמו במנגנון הייצור, באופן ששילב את השימוש במצות מכונה עם רצונו להוסיף ממד של עשייה לשמה.
"זה דבר שהוא מאוד מעניין", אמר. הוא תיאר את המעשה כמתאים לדמותו של הרב חרל"פ: מצד אחד הסתמכות על מצות המכונה, ומצד שני ניסיון להוסיף "לשמה", כלשונו, בדרך יצירתית.
לקראת סיום השיחה חזר הרב גוטל אל הרב אברהם שפירא, הפעם כראש הישיבה וכמי שהיה עבורו כתובת להכרעות אישיות משמעותיות. "כשרב אברום היה חי, לא עשיתי שום צעד משמעותי ומכריע בלי לדבר איתו", סיפר הרב גוטל.
אחת ההכרעות הללו הייתה הכניסה לעולם האקדמי. הרב גוטל הדגיש כי מעולם לא עזב את עולם הרבנות והתורה, אך בשלב מסוים פנה גם לאקדמיה, ולפני שעשה את הצעד ביקש לקבל את דעתו של הרב שפירא.
הרב תיאר שיחה ארוכה שנערכה במרפסת ביתו של הרב שפירא. "הוא לקח אותי למרפסת, והלכנו הלוך ושוב", סיפר, ותיאר כיצד במשך כחצי שעה בחן הרב שפירא סברה אחר סברה לפני שהגיע להכרעה.
בסופה של אותה שיחה קיבל הרב גוטל תשובה קצרה ומדויקת שנחרתה בו, "לך זה בסדר". הרב הסביר כי מבחינתו היה דיוק רב בניסוח הזה: לא קביעה גורפת שלפיה הדרך מתאימה לכל אדם, אלא אישור אישי שניתן לו לאחר בחינה ושיקול דעת.
הרב גוטל הוסיף כי גם כיום הוא אינו סבור שהליכה לאקדמיה היא בהכרח הדרך הנכונה לכל אדם תורני. עבורו, מדובר באפשרות שעשויה להתאים לאנשים מסוימים, והוא עצמו רואה את דרכו כמי שנכנס לעולם האקדמי תוך המשך השתייכותו לעולם הרבנות והתורה.