טל אוחנה מתארחת באולפן ערוץ 7 וחושפת, כמי שהייתה במשך שנים מזוהה עם הנהגה ציבורית, את המסע האישי הארוך של אובדן, אמונה, פוריות ושליחות.
אוחנה פותחת דווקא בבית. למרות שבשנים האחרונות היא נוסעת מדי שבוע לגליל במסגרת שליחותה הציבורית, אין לה ספק היכן נמצאים שורשיה. "ירוחם זה הבית שלי", היא אומרת. "זה המקום הכי בטוח שלי. החיים ליד ההורים שלי הם הדבר הכי טבעי ונכון לעשות". מבחינתה, הבית איננו רק מקום מגורים, אלא מקור הזהות והכוח שממנו יוצאת כל שליחות.
לאחר שסיימה את כהונתה כראשת מועצת ירוחם, היא מודה, התקשתה להבין מדוע הסתיימה התקופה שכל כך אהבה. "שאלתי את הקב"ה למה לקחת ממני את כל השפע הזה", היא מספרת. אלא שזמן קצר לאחר מכן מצאה את עצמה בצפון הארץ, מלווה את יישובי קו העימות שפונו בתחילת המלחמה. שם הבינה שהשליחות שלה השתנתה. "אמרו לי שאני מצליחה כי אני מדברת בשפה שלהם, אבל האמת היא שפשוט אהבתי אותם. אז הבנתי שאני כאן כדי להשפיע על רוח האדם".
אבל לצד השליחות הציבורית התנהל מסע אחר, אישי הרבה יותר. בגיל 36, כשהיא כבר עומדת בראש מועצה מקומית, הציעה לה חברה להקפיא ביציות. במשך שנים התקשתה אפילו לשמוע את הרעיון. "פירשתי את זה כביקורת, כרחמים, כאמירה שלא יהיה לי עתיד כמו של כולן". רק כאשר הגיעה ההצעה בזמן הנכון, משהו נפתח בליבה. "היא הייתה שליחה", היא אומרת על אותה פגישה ששינתה את חייה.
הדרך, היא מספרת, הייתה רצופה קשיים. אינספור בדיקות, זריקות, מרשמים, תיאומים רפואיים ועומס נפשי עצום. מי שעזרה לה לעבור את התקופה הייתה עובדת מהמועצה שלקחה על עצמה לרכז עבורה את כל הפרטים הטכניים. "אני אדם שחי משמעות, לא פרטים", היא מחייכת. "היא דאגה לכל השאר".
אלא שהבשורה הקשה עוד הייתה לפניה. לאחר בדיקות מקיפות הודיעו לה הרופאים כי היא סובלת מכשל שחלתי משמעותי, וכי הסיכוי להרות מביציותיה כמעט שאינו קיים. נאמר לה כי האפשרויות שנותרו הן טיפול ניסיוני בחו"ל או תרומת ביצית. היא לא ויתרה. עברה בין רופאים, החליפה מסלולי טיפול, עד שהגיעה לד"ר איתי בר-חוה, שהוביל אותה למסלול שונה של הפריית הביציות והקפאת עוברים.
מן הניסיון האישי הקשה שלה צומחת היום קריאה ברורה לנשים צעירות. "אל תחכו", היא אומרת. "לכו מוקדם ככל האפשר לבדוק את מצבכן ולהקפיא ביציות אם צריך. הקריירה והשליחות אינן סותרות אימהות. האחריות על העתיד שלכן היא גם בידיים שלכן". הדברים נאמרים מתוך מציאות שבה, לדבריה, בכל מחזור טיפול נשאבה לעיתים ביצית אחת בלבד. "אל תגיעו למקום הזה".
ואז הגיע גם הנס הפרטי. לאחר שהוחזר אחד העוברים, היא גילתה שהיא בהיריון. זמן קצר לאחר מכן הכירה את מי שלימים הפך לבעלה. "בדייט הראשון הוא אמר לי: 'אני רוצה להיות אבא של הילדה הזאת'". מבחינתה, כל המחסומים נמסו ברגע אחד. "היה לי חשוב להתחתן כדת משה וישראל, ושהילדה תגדל עם אבא". לאורך כל הדרך, היא מדגישה, לא קיבלה החלטה משמעותית בלי להתייעץ עם הרב דוד אבוחצירא, שלדבריה עודד אותה להמשיך בטיפולים והבטיח שהזיווג יגיע.
גם היום, כשהיא עדיין ממשיכה בטיפולי פוריות בתקווה להביא ילד נוסף לעולם, היא מספרת שהמסע השתנה. אם בעבר האמינה שרק מאמץ בלתי פוסק יביא תוצאות, היום היא לומדת להרפות. "הבנתי שאני לא צריכה כל הזמן להיות במאמץ", היא אומרת. "יש בי פחד עמוק מלהיות לא מספיק טובה, אבל ילדה לא יכולה להביא חיים לעולם - אישה יכולה". התובנה הזאת, לדבריה, שינתה את הדרך שבה היא מביטה גם על עצמה וגם על העולם.
לקראת סיום הראיון היא מבקשת להעביר מסר רחב יותר, כזה שחורג הרבה מעבר לסיפורה האישי. "אהבת ישראל", היא אומרת בפשטות. מתוך עבודתה בגליל היא מספרת כיצד סייעה להביא משפחות ציוניות-דתיות להתיישב במושב ותיק, וגילתה עד כמה אפשר לחבר בין עולמות שונים. "אם כל אדם יהיה גשר במקום שבו הוא נמצא - עשינו דבר גדול לעם ישראל ולמדינה שלנו".