הרבנית ימימה מזרחי משוחחת עם ערוץ 7 בראיון מיוחד לקראת השנה החדשה והשקת ספרה החדש, "וּבַסּוֹף הוֹצִיאָהּ", שנכתב בעקבות "מעשה מאבדת בת מלך" של רבי נחמן מברסלב.
בראיון היא מדברת על הדרך הארוכה שעוברות משפחות רבות מאז המלחמה, על התקווה שנולדת דווקא מתוך הכאב ועל מה שהיא מבקשת מעם ישראל לקחת איתו אל השנה החדשה.
הספר החדש, שאותו יצרה יחד עם עורכת ספריה יקרת פרידמן, משלב טורים שבועיים ויומן לצד מסע שנתי בעקבות המעשייה של רבי נחמן. בכל חודש פוגשות הקוראות פרק נוסף בסיפור, עם פירוש של הרבנית מזרחי ואיורי פחם מקוריים של האומנית אניעם לאה דרעי.
הרבנית מזרחי מסבירה כי הבחירה במעשייה קשורה באופן ישיר לנשים שהיא פוגשת בשנים האחרונות: "הסיפור הזה הוא סיפור על דרך ארוכה. כבר שלוש שנים אני פוגשת נשים בדרך ארוכה ארוכה. וזה נכון שיש טעם להגיע; להגיע לסוף הדרך. אבל אחרי מלחמה, אני רואה אישה שמלחמתה כה ארוכה, אני חייבת לתת לה גם טעם בדרך".
לדבריה, "ומי שנתן אור בהירות לדרך, גם כשהנסיכה מאוד מאוד אבודה, זה רבי נחמן מברסלב. הוא בעצם רוצה לומר שגם אם את מרגישה שאת לא מוצאת את עצמך בחיים האלה, מישהו כל הזמן מחפש אחרייך. כל הזמן. והוא יוציא אותך, כשם שיוציא אותך. אי אפשר לדעת איך. אבל אפשר לדעת האם. ובטוח בטוח בעזרת ה' למסע הזה יש סוף טוב".
הרבנית מזרחי קושרת את המעשייה למציאות של נשים המתמודדות כבר תקופה ארוכה עם השלכות המלחמה: "המעשייה הזאת היא מעשייה של דרך. את זה רציתי לתת לאימהות של פצועים תקופה ארוכה כל כך. לנשים של מגויסים. לנשים של פצועי נפש והלומי נפש. צריך כוח - בדרך. ובת המלך מרגישה שלפעמים הכל נשאר: הארמון, והמלך, וכולם יותר חשובים ממנה, כי היא הלכה קצת לאיבוד".
לקראת ראש השנה היא מבקשת למצוא את התקווה דווקא מתוך מושג ה"אחרית": "יש משהו מדהים בתנ"ך ובתפילה. בכל פעם שמופיעה המילה 'אחרית', מופיעה לצידה המילה 'תקווה': 'לתת לכם אחרית ותקווה'. 'יש תקוה לאחריתך'. בתפילה, בברכת השנים, אנחנו אומרים 'ותן לה תקווה טובה ואחרית שלום'. יש לעם הזה תכונה מופלאה, שדווקא לקראת האחרית הם מצליחים לשלוף גרסה מאוחרת, גרסה הכי טובה של עצמנו. והאחרית היא מקום של מפגשים, מקום של פיוס".
מכאן היא עוברת לעקדת יצחק ולמשמעות שקיבלה בשנים האחרונות: "אנחנו רואים בפיוט המופלא הזה 'עוקד והנעקד והמזבח', שעדות המזרח שרים בראש השנה - 'באחרית נוסה בסוף העשרה, הבן אשר נולד לך משרה'. הניסיון הקשה ביותר היה ניסיון העקדה. ובשלוש השנים האלה לא צריך להסביר בהן את ניסיון העקדה מפני שכל כך הרבה אבות ואימהות התנסו בניסיון הקשה הזה. זה הניסיון הקשה ביותר, הניסיון העשירי, הניסיון של אחרית הימים".
"משם, בצורה שאין לי הסבר, נולדת תקווה מחודשת. רצון מחודש. לכל כך הרבה משפחות יהיה בחגים האלה כיסא ריק. ה'בני יששכר' כותב: 'כי הרע - כיסא אל הטוב'. דווקא מהמקום הנורא שנקרא 'כיסא ריק' פתאום נולדת כזו תקוות מילוי. וכך אומר אברהם ליצחק בעקדה - 'בני, כל אשר אמר האלוקים נעשה. נבנה היום לפניו כיסא'. דווקא היום הזה", אומרת הרבנית מזרחי.
כשנשאלה מה צריך להשאיר מאחור מהשנה החולפת, תשובתה הייתה הפוכה מעצם ההנחה שבשאלה: "ביהדות לא משאירים שום דבר מאחור. עושים בדיוק הפוך: שבים למקום הזה, הפצוע, ולוקחים אותו איתנו למקום משופר ומופלא. להגיד 'משאירים מאחור' זה כמו שופר לא כפוף. רק השופר הכפוף יש בו באמצע את המקום הנמוך הזה, והוא חלק, חלק מתקיעות השופר. זה התרועה, זה השברים, ומשם אנחנו משתפרים".
היא מדגישה כי גם הזיכרונות הקשים אינם אמורים להישאר מאחור: "אנחנו לא משאירים כלום לאחור, אנחנו לוקחים איתנו הכל - ללימוד. לשיפור. אי אפשר להשאיר מאחור. לכן קוראים לזה 'יום הזיכרון'. אנחנו זוכרים מה היה, אבל אנחנו לא זוכרים 'את' אלא זוכרים 'ל': 'זוכרנו ה' אלוקינו בו לטובה'. כל הזיכרונות האלה שיצטברו לנו לטובה מדהימה. הזיכרונות הם בשביל להצעיד אותנו קדימה".
הרבנית מזרחי מסכמת את התשובה במילים, "וגם אילו הייתי מוותרת על משהו - הוא לא מוותר עלי. הוא חלק מההיסטוריה שלי. אי אפשר למחוק, אין מציאות כזאת".
את האיחול שלה לעם ישראל היא בוחרת למקד דווקא במה שאינו נשמע בתוך הרעש. "אני מאחלת, בשנה שאין בה שופר ביום הראשון לראש השנה, ש'קול דממה דקה יישמע'. הקולות ששומעים כל הזמן מבלבלים מאוד, מפני שהם כאילו מראים לנו מחלוקת ומראים פילוג, וכך קוראים לפתק הזה ששמים בבחירות, קוראים לו 'קול'! אני מבקשת דווקא בואכה שנת בחירות את קול הדממה הדקה", אומרת הרבנית.
היא מוסיפה, "בסוף בסוף, כשאתה מאזין לאדם שהוא בר פלוגתא שלך, וזה בסדר, אתה שומע את הדקות הזאת, את המקום היהודי המופלא הזה, שרוצה גם להקשיב לדממה הדקה שלך".
"אני חושבת שזו אמירה מאוד גדולה, שנה שאין בה שופר. זו הייתה האמירה המהדהדת של תשפ"ד ההוא, שלא היה בה שופר בשבת בראש השנה, כשהקב"ה אמר לנו: תקשיבו לקולות הלא נשמעים. אל תלכו שולל אחרי הקולות המפלגים של כל המפלגות. לבן אדם הזה שמולכם יש דממה דקה. שלא נשמעה", אומרת הרבנית מזרחי.
את הרעיון היא ממחישה בסיפור ששמעה מלב לבייב באזכרה לאמו. לדבריה, לבייב סיפר כי לאחר שעלה מטשקנט והופתע מהמציאות שפגש בישראל, פנה לרבי מליובאוויטש וסיפר לו על חלומו להקים עיר דתית וקדושה.
"הרבי הביט בי בעיניים הכחולות שלו ואמר לי: אתה לא מתבייש? ירושלים, בגלל שיש בה אנשים שהם לא שומרי שבת, היא עיר לא קדושה? בגלל שיש בה אנשים לא צנועים, היא עיר לא קדושה? אנחנו חיים בתוך עם ישראל!", מצטטת הרבנית מזרחי את הסיפור ששמעה מלבייב.
מכאן היא חוזרת אל המסר שהיא מבקשת להציב במרכז השנה החדשה: לא לברוח מהמחלוקת, אלא לזכור שבתוכה נמצא עם אחד: "אנחנו חיים בתוך עם ישראל! 'בתוך עמי אנוכי יושבת', אומרת האישה משונם בראש השנה. ואני חושבת שזה הדבר שיש לנו לומר למלך, כמו שאלישע שואל אותה: 'היש לדבר לך אל המלך?' כן כן, תגיד לו דחוף, אני יושבת בתוך העם שלי, ואני מוכנה להיות אידיוטית שימושית של האהבה - אני לא מתביישת בכלל להיות אידיוטית שימושית של האהבה. השתמשי בי כמה שאת רוצה, אהבה!"
את האיחול היא חותמת בבקשה לראות את מה שאינו תמיד גלוי לעין: "תהא שנת פז. פז זה האור הלא ישיר. הוא כמו דממה דקה. הוא האור שיוצא ממשהו, זו ההילה. אני רוצה שנראה את האור שיש לכל אחד ולכל אחת בעם הזה".