חנה קטן בשיחה עם הרבנית ענבל מלמד

יש סיפורים של חזרה בתשובה שמתחילים בשאלה אמונית. יש כאלה שמתחילים במפגש מקרי. אבל סיפורה של הרבנית ענבל מלמד, רעייתו של רב היישוב הר ברכה הרב אליעזר מלמד, מתחיל הרבה קודם - בבית הילדים של קיבוץ חילוני, שם הופרדה מהוריה שלושה ימים בלבד לאחר שנולדה.

בריאיון אישי וחשוף לד"ר חנה קטן באולפן ערוץ 7, היא שבה אל התחנות שעיצבו את חייה: הילדות בקיבוץ, החרם שעברה בעקבות תהליך התשובה של אביה, המעבר המטלטל לירושלים, ההתאהבות בתורה, ההיכרות עם הרב אליעזר מלמד והמסע שהוביל אותה להפוך לאחת הדמויות המשפיעות בציונות הדתית.

"נולדתי אחרי שההורים שלי חיכו לי ארבע שנים", היא מספרת. "אבל כשהם חזרו איתי מבית החולים, הכניסו אותי ישר לבית הילדים. רק שנים אחר כך אבא תיקן אותי ואמר שלא הייתי אפילו שבוע בבית - שלושה ימים אחרי הלידה כבר ישנתי שם".

מלמד מתארת ילדות שנראתה כלפי חוץ שמחה, אך הותירה בה פצע שלא הגליד. "בלילות היינו בוכים עד שנרדמים. אם חלמת חלום רע או כאבה לך שן - לא היה למי ללכת. הייתה שומרת שעשתה סיבובים בין בתי הילדים. כולנו היינו עומדים ליד האינטרקום וקוראים לה. אני לא זוכרת שפעם אחת מישהו ענה".

לדבריה, רק כשבגרה הבינה עד כמה החוויה הזו השפיעה עליה. "זו הייתה ילדות טובה בסך הכול, אבל הלילות נשארו פצע שלא עובר".

את הטלטלה הגדולה הבאה חוותה כאשר אביה, שהיה שליח התנועה הקיבוצית בברזיל, החל ללמוד תורה בבית חב"ד. תחילה הוא רק ערך קידוש, אך עצם ההתקרבות ליהדות הספיקה כדי לעורר סערה. הנהגת התנועה החליטה להפסיק את שליחותו, והמשפחה חזרה לישראל.

אלא שהקושי האמיתי המתין דווקא בקיבוץ. "הילדים החליטו להחרים אותי. הם היו בטוחים שחזרנו בתשובה ושבגדנו בקיבוץ. ניסיתי להסביר שאנחנו בכלל לא שומרי שבת, אבל אף אחד לא האמין לי".

אחרי כחודש, כשכבר נדמה היה שהסערה שככה, חזר אביה מארצות הברית עם כיפה על ראשו. "ראיתי אותו מרחוק ופרצתי בבכי. ידעתי שהחרם מתחיל מחדש. וזה בדיוק מה שקרה".

מלמד מספרת שהחוויה הזו מלווה אותה עד היום, ובעיניה היא מסבירה גם תהליכים רחבים יותר בחברה הישראלית. "התחושה שאנשים בטוחים שאתה משהו שאתה לא, ולא מוכנים להקשיב - זו תחושה נוראה. אני פוגשת אותה גם היום ביחס למתיישבים ולציבור הדתי. לא חייבים להסכים, אבל חייבים להקשיב".

כשאביה החליט לעזוב את הקיבוץ ולעבור לירושלים, ענבל הצעירה התנגדה. היא רצתה להישאר. "אמרתי לו: אני גדלה פה לבד ממילא, בבית הילדים". המשפט הזה, היא מספרת, שבר את ליבו. "פתאום הוא הבין איך אני חוויתי את כל השנים האלה".

לבסוף עברה עם הוריה לירושלים, אך הציבה שני תנאים: ללמוד בתיכון חילוני ולהתגייס לצה"ל. אביה, בחוכמתו, הסכים. דווקא שם התחיל המסע ששינה את חייה.

אחרי שלא נמצא עבורה מקום בשום תיכון, הופנתה לפלך בירושלים. היא הגיעה לראיון במכנסי ג'ינס ובחולצה קצרה, מבלי להבין כלל שמדובר בבית ספר דתי.

"לא ידעתי אפילו שצריך לבוא בחצאית", היא מחייכת. "פרופ' אליס שלוי אמרה לי: 'אם את רוצה ללמוד כאן - אני מקבלת אותך. רק לבית הספר תבואי עם חצאית'. אני חייבת לה תודה עצומה עד היום".

גם תחילת הדרך בפלך הייתה רצופה רגעים בלתי נשכחים. אביה סימן לה בסידור את כל התפילה, והיא הייתה ממשיכה להתפלל גם אחרי שכל בית הספר כבר סיים מזמן. "רק אחרי שני שיעורים הייתי מסיימת. לא הבנתי איך כולן גומרות כל כך מהר".

אלא שדווקא מתוך המבוכה החלה ההתאהבות הגדולה. "הרגשתי שנפתח בפני עולם שלא הכרתי. השיעורים, התורה, הרעיונות של הרב צבי יהודה קוק - פתאום הבנתי שאני לא צריכה למחוק את כל הערכים שעליהם גדלתי. להפך. התורה מסבירה אותם ומעמיקה אותם".

לדבריה, ההבנה הזו שינתה את הכול. "לאט־לאט הבנתי שהתורה כל כך גדולה, שאי אפשר לחכות עד שאבין כל מצווה ורק אז אקיים אותה. הבנתי שהתורה אמת - והתחלתי לחיות אותה".

גם סיפור היכרותה עם הרב אליעזר מלמד נשמע כמעט בלתי אפשרי. כשהבינה שיהיה לה קשה למצוא שידוך, החליטה להתנדב במסגרות ציבוריות כדי שאנשים יכירו אותה. באותה תקופה הקים הרב מלמד את תנועת אריאל וחיפש מדריכות.

"הוא הגיע לבדוק אם אני מתאימה להדרכה. השיחות שלו על דרכה של התנועה בנו את תפיסת עולמי. הוא מצא חן בעיניי מאוד, אבל הייתי בטוחה שאין שום סיכוי". אחרי כשנתיים הוא אזר אומץ והתקשר.

אלא שגם אז לא הכול היה פשוט. הוריה, שרק החלו לבנות מחדש את התא המשפחתי שאבד להם בילדותה, התקשו להשלים עם כך שתעזוב את הבית. "בדיעבד הבנתי שהם הרגישו שהקיבוץ לקח מהם את ההורות, ועכשיו הם רצו להשלים אותה". מי שתמכו בה לאורך הדרך, היא מדגישה, היו דווקא הוריו של הרב מלמד. "הם יכלו לומר: היא רק כמה שנים בתשובה, אולי תחזור בה. אבל הם קיבלו אותי באהבה. יש לי כלפיהם הכרת הטוב עצומה".

בחלקו האחרון של הריאיון התייחסה מלמד גם לאחת הסוגיות הבוערות בציונות הדתית - גיל הנישואים ההולך ועולה.

לדבריה, החברה הדתית מטילה על הצעירים עומס עצום של משימות: שירות צבאי, לימודים, קריירה, התבססות כלכלית - ורק אחר כך משפחה. "אנחנו צריכים להחזיר את המשפחה למרכז. לעזור לצעירים להתחתן מוקדם יותר, לא בגיל שמונה־עשרה אלא סביב גיל עשרים־עשרים ואחת, ולהעניק להם יותר ליווי וכלים. להתחתן זו לא רק החלטה שכלית - צריך גם לב, התלהבות ואמונה".

בסיום השיחה היא מביטה לאחור, אל הדרך הארוכה שעשתה, ומבקשת להדגיש דווקא את הטוב שפגשה.

"אנשים שואלים אותי אם הייתי לבד. האמת היא שלא. פגשנו אהבה, ליווי ועזרה מכל כך הרבה אנשים. הציבור הדתי־לאומי יודע לקבל בעלי תשובה כחלק טבעי מהחברה. הרבה אנשים אפילו לא יודעים מאיפה באתי - וזו אחת המעלות הגדולות שלו".

אחרי יותר משישה עשורים של חיים, ענבל מלמד מביטה במסלול שעברה - מבית הילדים בקיבוץ, דרך החרם והבדידות, אל בית המדרש, ההתיישבות והנהגה רוחנית. זהו סיפור על כאב שהפך לכוח, על אמת שנמצאה בדרך ארוכה, ועל מסע אישי שהפך לחלק מסיפורה של הציונות הדתית כולה.