בספרו 'כסף של אחרים' שובר ד"ר הלל גרשוני שורת מיתוסים כלכליים סביבתיים וחברתיים, ביניהם הוא מקדיש פרק למחשבה מחודשת על סוגיית תרומת האיברים והשאלה אם נכון לאפשר רק תרומת כליה ללא תשלום. בראיון לערוץ 7 הוא מרחיב על כך.
את דבריו מקפיד ד"ר גרשוני לפתוח בדברי שבח וברכה לתורמי הכליה בהתנדבות ולארגון 'מתנת חיים' הפועל לקידום תרומות שכאלה, ואולם "הבעיה היא שזה ממש לא מספיק", הוא אומר ומסביר: "כשמאפשרים רק תרומות אלטרואיסטיות ללא תשלום ראוי, אנחנו רוחצים בניקיון כפנו, כי אנחנו לא אוהבים לערבב כסף עם תרומות נאצלות כאלה, אבל למעשה אנחנו גוזרים מוות וייסורים על אלפי אנשים".
"אנשים באי ספיקת כליות כרונית עוברים דיאליזה, ומדובר בתהליך כואב ויקר. זה נובע מכך שאנחנו אומרים שאנחנו לא רוצים סחר באיברים. בעיניי זו אחת המוסכמות בעלות ההשלכות האדירות ביותר לרעה ללא נימוק טוב ורציונלי", אומר גרשוני ומספר על אחת התגובות שקיבל על פרק זה בספרו מאדם שסיפר שהעובדה שאביו היה זקוק לתרומת איברים גרם לו להתחבר מאוד לדברים. "אנשים מחפשים נואשות מי שיתרום להם, והדבר מאוד קשה לביצוע".
בדבריו מעיר גרשוני כי החוק הישראלי השתנה לפני כעשרים שנה, ואם עד אז אסור היה לתת תמורה כלשהי לתורם איברים, ועד אז אכן כמעט ולא היו תורמים. עם שינוי החוק נקבע כי תורם יזכה לימי מנוחה ולפיצוי מסוים, גם אם לרוב לא מדובר בתגמול כספי ממשי. השינוי הוביל לכך שיש כיום הרבה יותר תורמים. את השינוי הזה בחוק הישראלי רואה ד"ר גרשוני כהוכחה לכך שגם רשויות המדינה מבינות את הצורך בתגמול כלשהו לסוג כזה של תרומה.
בנקודה זו, על מנת להבהיר את גודל המצוקה הקיימת, מציג גרשוני נתונים סטטיסטיים לפיהם בשנת 2024 נוספו בישראל עוד 1,643 מקרים של צורך בטיפול בדיאליזה, תהליך מקצר חיים לכשלעצמו, תהליך רפואי לא נעים ויקר שניתן היה למנוע בתרומת כליה. המשמעות היא שיש "7060 מטופלים בשנה אחת שעוברים את הסבל הזה והחיים שלהם רעים, איכות החיים שלהם מתדרדרת וכך גם היכולת שלהם לחיות לאורך זמן, והם מחפשים נואשות מי שיתרום להם כליה. לעומת זאת יש בכל שנה 400-500 תרומות וולונטריות, כלומר שבכל שנה יש עוד אלף אנשים שמחכים ולא מקבלים תרומה".
המצוקה והחוסר בתרומות מוביל למקרי קיצון של תרומת שרשרת שנעשית בין כמה אנשים שתורמים זה לזה במהלך רפואי שמתבצע במקביל על מנת שלא יהיה מצב שבו אחד המועמדים לתרום יתחרט ברגע האחרון.
על הטיעונים המושמעים בסוגיה זו נגד תשלום לתורמי איברים, אומר גרשוני: "יש מי שאומרים שלא רוצים שיהיה מעמד שלם של עניים שאין להם כליה ועשירים שמקבלים את הכליה. נענה על כך: מי שנהנה ממערכת הבריאות הם כולנו ולא רק העשירים. אין כאן עשירים מול עניים, אבל אם כבר אנחנו מוטרדים מהסוגיה הזו אז זה קיים דווקא היום, כי כיום יש מי שמצליחים להגיע לחו"ל ובדרכים לא דרכים לעקוף את המהלכים ואלו דווקא העשירים ולא העניים, כלומר שהמערכת הנוכחית פוגעת דווקא במי שאין ידם משגת".
"מעבר לכך יש כאן פטרונות. מי אתה שתגיד לעני שמוכן לעשות זאת תמורת פיצוי מסוים שהוא לא בסדר?", שואל גרשוני ומוסיף: "אנשים שמעוניינים לתרום וולונטרית עוברים ועדות על גבי ועדות כדי לוודא שלא משלמים להם והדברים נעשים ממניעים הכי טהורים ושהכול נעשה ללא לחץ ושיקול זר, ומה, מי שתורם לקרוב משפחה זה לא נחשב שיקול זר? אין לדבר סוף".
"אנשים מפחדים מלערב משהו שקשור בכסף וזה מרתיע אותם. אם היית אוסר מטעמי אתיקה או הלכה את תרומת האיברים בכלל, בשם הטענה הכללית שגם היא קיימת, שגוף האדם אינו למכירה, זה היה שולל כל תרומה, גם התנדבותית. כשאנחנו נרתעים ואומרים שהדבר אינו בסדר צריך לחשוב על הנזק, על כמות האנשים שסובלים בגלל שזה לא נשמע טוב או לא נעים. לא יתכן שבגלל שמשהו לא נשמע טוב נגזור מוות על אלפי אנשים".
לשאלתנו מדוע העמדה הזו שאותה הוא מציג ומפרט, אינה נשמעת בקרב מקבלי ההחלטות בכנסת, משיב ד"ר גרשוני ומזכיר שוב את השינוי שנעשה בחוק הישראלי, מה שהפך את המציאות בישראל לטובה יותר מאשר במקומות אחרים בעולם. "אנשים מבינים לאט כי יש ציבור רחב של אנשים שיש להם קרובי משפחה שזקוקים לתרומת איברים. התנועה קיימת אבל הפופוליזם סוחף בכל מקום".
בפרפרזה על שם ספרו 'כסף של אחרים', מציין ד"ר גרשוני כי בסוגיה זו מדובר ב"חיים של אחרים", וכאשר מדובר בחיים של אחרים, נוח למי שאינו נוגע בדבר להצטדק ולחרוץ גורלות ובלבד שלא יתייגו אותו כסוחר באיברים. "המוסכמות מאוד חזקות", הוא אומר ומציין את הנטייה של בני אדם להישאר במה שמוכר וקיים מבלי לשנות. זו אמנם נטייה הגיונית וטבעית, אך "כאן מה שעומד על הכף הוא חייהם של אלפים שיכולים להינצל או להשתפר דרמטית. זה קריטי".