סוף סוף זה קורה. מה שרבים חיכו לו. ערבי ישראלי שרואה במדינת ישראל כמדינה יהודית, ברכה לארץ ולעולם. ערבי ישראלי שהוא לא רק אזרח נאמן אלא גם מגדולי אוהבי ותומכי ישראל ואחד מפעילי ההסברה הבולטים בעולם.
יוסף חדאד נלחם על כולנו וגם מצליח היכן שמערכות ההסברה הרשמיות של המדינה נכשלות פעם אחר פעם. כל מי שעוסק במעמדה של ישראל בעולם וביכולת שלנו להיות ברכה ליושבי תבל, יודע עד כמה סיפורו של חדאד שובר מוסכמות, מנפץ סטיגמות אנטישמיות ומספר יותר טוב מכולם את מה שאנחנו לא מצליחים לתווך החוצה.
כעת חדאד רץ לכנסת ובמקום לחבק ולתמוך ולראות כאן הזדמנות פז, אנחנו מתחילים לשמוע קולות של התנגדות דווקא מתוך רבנים ימניים. אכן יש כאן לפנינו סוגיה הלכתית חשובה, ואם הייתה מסקנת ההלכה לאיסור אז אכן נאמנים אנו לתורת ה'. אולם, עיון בסוגיה ומסורת הפסיקה מלמד כי אין הדבר כן והשיקולים ההלכתיים הרחבים מורים דווקא להפך.
בדברים הבאים אין יומרה לתת עצה פוליטית או לצדד במפלגה כזו או אחרת אלא רק לברר את דבר ה' ע"י פריסה קצרה של היריעה.
התורה אוסרת על מינוי מלך נכרי (דברים יד, יז). איסור זה מובן עד מאד, אם מפני שהמלך הוא הסמל של כל האומה, אם מפני שמדובר בתפקיד שאמור לשרת את הערכים של תורת ישראל ואם מפני שהמלך אמור לייצר יציבות ועל כן עליו לצמוח מתוך העם ולהיות מקובל על כולו. אך האם יש קשר בין תפקיד המלך כפי שהוא בתורה לבין חבר כנסת, ואם כן מהו?
חכמים מרחיבים את האיסור בשני מובנים: בכך שאינו כולל רק נכרי אלא גם גרי צדק ונשים, ובכך שהוא תקף לכל מינוי של שררה ואפילו תפקידים זוטרים ברמה הקהילתית, דוגמת אחראי על חלוקת המים מהבאר.
אלא שלמעשה בכל הדורות, כבר מתקופת חז"ל ועד ימינו אנחנו רואים, שבפועל רבים המינויים שנעשו שלא על פי ההבנה הפשטנית של האיסור,לרבות במקרים של מינוי לתפקידים בכירים. עובדה זו הביאה את הפוסקים להגדיר באופן מדויק יותר את מהותו של האיסור, כאשר המשותף בין רבים מן הפסוקים הוא ההסכמה שאיסור זה קשור לסוג מסוים של כח ודרך מסוימת של הליך המינוי. נביא לכך שתי דוגמאות שרלוונטיות לדיוננו.
הראשונה, בכך שאין איסור במידה והמינוי נעשה ע"י הסכמת הציבור ולא מונחת עליהם מלמעלה, בניגוד למינוי מלך (ראו משפטי עוזיאל בשאלות הזמן, סי' מד).
דוגמא חשובה נוספת, מובאת כבר בגמרא עצמה (קידושין עו) שמספרת על רבי זירא שמינה גרים לתפקידים בקהילה מפני שהיה "מטפל להו", כלומר לא היה מדובר בתפקיד שבו כל הכח מרוכז אצל אדם אחד אלא ש"מקצת שררה מצרפין אותן עם האחרים ומבליעין אותם ביניהם" (מאירי, שם). דברים אלו של הגמרא והפוסקים מיישם הרב שאול ישראלי ביחס לשיטת הממשל הנהוגה במדינת ישראל. לשיטתו, המלך לא נבחר בבחירות, סמכותו היא טוטאלית, ללא משמעת קואליציונית או צורך לעבור אישורי וועדות והצבעות פרלמנטריות. לכן קובע הרב ישראלי, שאין כל מניעה בבחירה של גוי להיות חבר כנסת (ראו חוות בנימין א', י"ב. וכן עמוד הימני סימן י"ב) וכן גם מסיק הרב הרצוג ששימש כרב הראשי של המדינה בהקמתה (תחוקה לישראל על פי התורה חלק א').
לאור כל זאת, האמירה שנאמרת כאילו פשוט הדבר שיש איסור מהתורה להצביע עבור מפלגה שחבר בה אדם שאינו יהודי איננה נכונה.
הדברים נכונים קל וחומר אם נחשיב את המחויבות ההלכתית הנגזרת כתוצאה ממגילת העצמאות והמעמד האזרחי השווה הניתן ע"י מדינת ישראל לכל אזרח.
ובנוסף ומעבר לכל, עלינו לתת דין וחשבון לחילול שם ה' והאיבה הנגזרת מכך כלפי יהודים בעולם למשמע הדבר שאנחנו מתנגדים לשילובם של אזרחים שאינם יהודים בכנסת, וכיצד נגיב אנו היהודים אם יהיה איסור דומה כלפי יהודים באירופה או בארה"ב.
אך לא רק החשש הוא שיקול, אלא גם את הצד החיובי עלינו להביא בחשבון - כמה קידוש שם ה' וחשיבות הסברתית ראשונה במעלה יש בכך שאנחנו מראים כי ישנו אופק שריר וקיים להשתלבות אמיתית של אזרחים גוים תומכי ישראל בתוך המערכת הפוליטית הישראלית; ושיש אופק אמיתי לערביי ישראל לחיים של שותפות אמיתית עם מדינת ישראל היהודית.
אבל שלא נטעה, זה לא רק כדי לשכנע אחרים, זה בשבילנו. בשביל הזהות שלנו. בשביל הקול התורני העמוק שאנחנו רוצים להאיר בעולם. כנגד איסור תורה מפורש אין עצה ואין תבונה נגד ה'. אבל כאשר הדרך ההלכתית סלולה מימות חז"ל ועד פוסקי דורנו וגם נאמנה לשורשי המצווה וטעמיה, יש כאן שעת מבחן גדולה לציבור הדתי האם הוא בוחר להיות מי שרק אומר 'לא' ו'אסור' או האם נדע לסלול את הדרך החיובית, דרך של תורה מדינית גדולה ומאירה, דרך של ברכה.
הכותב הוא ראש בית המדרש לישראל והאנושות מבית רשת אור תורה סטון