"יש מי שעדיין חושב שמפלגתו של סמוטריץ מייצגת את הציונות הדתית?" - שואלת, ולמעשה גם מכריזה, כותרת בפייסבוק של חבר הכנסת ומפקד הטייסת לשעבר מתן כהנא.
"ממדורת השבט לעם, ארץ ותורה: השינוי שעברה הציונות הדתית" - מכריז הרב יאיר קרטמן בכותרת מאמרו בערוץ 7. אז מי את באמת, הציונות הדתית? על השאלה המרתקת הזאת נכתבו ועוד ייכתבו מחקרים רבים. האם בכלל ניתן להגדיר את הציונות הדתית כמגזר? ואם כן, מהו הבסיס הערכי המשותף לחבריו?
מי שחפץ בתשובה, כדאי שיתחיל דווקא במקום פשוט הרבה יותר ממחקר אקדמי: בתמונה המשפחתית.
בחרו עשר משפחות שונות המגדירות את עצמן כציונות דתית, בקשו מהן תמונה משפחתית שבה שלושה דורות ויותר - והתבוננו. לא צריך להיות סוציולוג מלומד כדי להבין עד כמה רחבה ההגדרה של הציונות הדתית.
באותה תמונה יש סיכוי טוב למצוא צאצא עם פאות וכיפה גדולה, לצדו בני משפחה עם מגוון כיפות מעוצבות, ואולי גם בן עם "כיפה שקופה", שלמרות זאת יש סיכוי לא קטן שישלח את ילדיו לבית ספר דתי. זה אינו היוצא מן הכלל. במידה רבה, זו הציונות הדתית עצמה.
אל"מ מתן כהנא הוא אדם עתיר זכויות והישגים. לגיטימי מצדו לטעון שהוא מייצג את הציונות הדתית יותר מסמוטריץ', ואף להקים תנועה פוליטית שתייצג את הציונות הדתית כפי שהוא מבין אותה. פחות לגיטימי ליטול "מספריים" ולגזור חלקים מהתמונה רק מפני שהם אינם מתיישבים עם תפיסתו הפוליטית או הערכית.
אבל לא פחות מכך מטריד אותי הניתוח ההיסטורי שמציג הרב יאיר קרטמן. הרב קרטמן משתמש בביטויים הומוריסטיים וסוציולוגיים שטבע ח"כ לשעבר והסופר אורי אורבך, כדי לטעון שהציונות הדתית עברה תהליך התמרה מקבוצת השתייכות חברתית לקבוצה המובילה ערכים של תורה, עם וארץ.
אני מתקשה לקבל את התיאור הזה. אני מעריך שלמרות הביטוי "מדורת השבט" שטבע אורי אורבך, הוא לא התכוון לומר שהציונות הדתית של אותם ימים הייתה בסך הכול קבוצת השתייכות נטולת נשמה, ערכים או שאיפות להובלה. בעיניי, האמירות של הרב קרטמן, כמו אלו של מתן כהנא - גם אם הן מגיעות מכיוונים שונים - עלולות לסמן שלא בצדק אנשים יקרים וערכיים כאילו אין להם חלק מלא בערכי הציונות הדתית העכשווית.
גם מבחינה היסטורית, התמונה מורכבת יותר. עיון בפרקי היסוד של הציונות הדתית - בין אם מבית מדרשו של הרב ריינס, הרב קוק או הרב סולובייצ'יק - מלמד שהציונות הדתית של ימינו היא במידה רבה המשך של אותם בתי מדרש, בהיבט הערכי והמעשי כאחד. תורה, עם וארץ אינם המצאה חדשה, וגם הרצון לקחת אחריות על החברה והמדינה לא נולד בדור האחרון.
אין כאן המקום לניתוח היסטורי מעמיק, ולכן אבקש להאיר כמה דוגמאות דווקא מתנועת הקיבוץ הדתי לדורותיה. מקובל לעיתים לראות בה את הסמן השמאלי־ליברלי של הציונות הדתית, אף שחבריה היו ועודם מגוונים בהרבה מההגדרה הזאת. לכאורה, אם הייתה בציונות הדתית קבוצה שהיא בעיקר "קבוצת השתייכות", כפי שמתאר הרב קרטמן, היינו מצפים למצוא אותה שם.
אלא שההיסטוריה מספרת סיפור אחר. נתחיל בלימוד התורה ובשמירת המצוות. כולנו מכירים את מפעלם של הרב משה צבי נריה והרב חיים דרוקמן בהקמת ישיבות בני עקיבא ובביסוסן. מה שפחות מוכר הוא מערכת הקשרים המסועפת שלהם עם אנשי הקיבוץ הדתי, והאופן שבו נעזרו ביוזמה וביכולת המעשית שאפיינו רבים מחברי התנועה.
דוגמה בולטת לכך היא מפעל ישיבות ההסדר, שהולך ופורח עד היום - הן בלימוד התורה והן במסירות הנפש למען העם והארץ. בשנות החמישים פעל יעקב דרורי, חבר קיבוץ סעד, לקידום המפעל מול משרדי הממשלה, ויחד עם הרב דרוקמן ואחרים היה שותף בהקמת ישיבת ההסדר הראשונה בכרם ביבנה.
גם ערך ההתיישבות אינו חידוש של העשורים האחרונים. אחת הדמויות המזוהות ביותר עם מפעל ההתיישבות היא חנן פורת, חבר כפר עציון ולימים חבר הכנסת. אבל הכיוון ההתיישבותי של הציונות הדתית לא התחיל בחנן פורת.
מי שיפתח את מפת הקיבוצים הדתיים ערב הקמת המדינה יגלה שתפיסת ההתיישבות בקצוות הטריטוריאליים הייתה קיימת כבר אז. הקיבוצים הדתיים הוקמו גם באזורים מרוחקים ומסוכנים - בסמוך לרצועת עזה ובהרי חברון המבודדים, הרחק ממרכזי היישוב היהודי. זו לא הייתה רק בחירה במקום מגורים. הייתה בה תפיסה ערכית של התיישבות, אחריות ולאומיות.
ועל האכפתיות כלפי עם ישראל אין צורך להכביר במילים. יש תבחינים רבים לבחון באמצעותם מסירות לעם ולארץ, אבל את המבחן הגדול והנורא מכולם אפשר לראות גם בהר הרצל. אינני רוצה, חלילה, לנכס את הגבורה לציונות הדתית בלבד. הגבורה שייכת לעם ישראל כולו. ובכל זאת, שיעורם הגבוה של בוגרי החינוך הממלכתי־דתי בקרב הלוחמים שנפלו במלחמה האחרונה מלמד על תהליך עמוק ורב־שנים של חינוך לאחריות, לשירות ולמסירות נפש.
התופעה הזאת לא צמחה בן לילה ולא נוצרה בהוקוס פוקוס. כולנו למדנו על חורבן גוש עציון במלחמת הקוממיות ועל האובדן הנורא שהיה כרוך בו. במסגרת מחקריי נחשפתי לעומק ההשפעה שהותירה הפרשה הזאת על דורות של בני הציונות הדתית. מסירות הנפש של אז לא הייתה אפיזודה חולפת של ימי הקמת המדינה. היא הפכה לחלק מהאתוס שעבר מדור לדור.
כולנו מתפללים שבנינו ישובו משדה המערכה בריאים ושלמים. אבל כולנו, ולא משנה מה גודל הכיפה שעל ראשנו, ממשיכים לשלוח אותם להגן על העם, גם כאשר ברור לנו שהשירות כרוך בסיכון. כך אנו עושים משום שכך חינכו אותנו הדורות שקדמו לנו.
הציונות הדתית מעולם לא הייתה מקשה אחת. היא טוענת לתפיסה מורכבת של המציאות, ולכן באופן טבעי היא מורכבת ממגוון רחב של אנשים - לרוב דעתניים ואכפתיים - הנתונים להשפעות חרדיות, חילוניות, שמרניות וליברליות.
אפשר להתווכח בתוכה על פוליטיקה, על הלכה, על חברה, על מדינה ועל הדרך הנכונה להגשים את ערכי התורה. אפשר לנהל ויכוחים חדים, ולעיתים אפילו כואבים. אבל לא צריך לקחת מספריים ולגזור מהתמונה את מי שחושב אחרת. חברים באותו השבט יכולים להיות שונים מאוד זה מזה, להתווכח על כמעט הכול - ובכל זאת להישאר סביב אותה המדורה.
הכותב הוא איש חינוך ומנהל הארכיון לתולדות גוש עציון