אקדים ואומר שמתוקף תפקידי איני חש בנוח להיכנס לעניינים פוליטיים. אולם יש תקופות שבהן ההכרעות הפוליטיות אינן רק שאלה של העדפה בין מפלגות, אלא נוגעות בסוגיות מהותיות לעתידה של מדינת ישראל, להתיישבות, לביטחון, לזהותה היהודית ולחוסנה של החברה בישראל.
בימים אלו הולכת ומתעצבת המפה הפוליטית לקראת הבחירות הקרובות. דווקא בתוך הציבור הציוני-דתי נשמעים קולות רבים המבקשים להקים מסגרות חדשות, מתוך אמונה כנה שכל אחד מחזיק בדרך הנכונה ביותר לקדם את עם ישראל ואת מדינת ישראל.
אינני כותב זאת בהלצה. אני מאמין שרבים מהאנשים הפועלים כך באמת משוכנעים בצדקת דרכם. אלא שכאן בדיוק מתחילה האחריות.
חז"ל לימדו אותנו שלא תמיד די בכך שאדם צודק. לעיתים הדבקות באמת הפרטית, בלי להביט על התוצאה הכוללת, עלולה להביא לתוצאות קשות. כך אמרו: "לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין", וכך אמרו על זכריה בן אבקולס: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו".
יש זמנים שבהם השאלה איננה רק מי צודק, אלא מי נושא באחריות לתוצאה.
בספר איוב נאמר: "בישישים חכמה - ואורך ימים תבונה", ומכאן למדו רבותינו ש"אין חכם כבעל הניסיון". מערכות הבחירות הקודמות כבר לימדו אותנו מה עלול לקרות כאשר מחנות קרובים מתפצלים למסגרות קטנות שאינן מצליחות להגיע לכנסת. קולות רבים יכולים לרדת לטמיון, ובסופו של דבר לגרום לתוצאה הפוכה לחלוטין מזו שאליה התכוונו המצביעים.
בפוליטיקה, כמו בתחומים רבים בחיים, צריך לא רק צדק אלא גם חכמה. אדם יכול להחזיק באמת גדולה, אבל הוא חייב לשאול גם מה יהיו תוצאות מעשיו. מי שמבקש להנהיג ציבור אינו רשאי להסתפק בשאלה מה נכון בעיניו. עליו לשאול מה הדבר הנכון עבור כלל ישראל ומה המחיר שעלול הציבור כולו לשלם על החלטתו.
חז"ל אומרים שלשון "והיה" היא לשון שמחה. אפשר לראות בכך גם קריאה עבורנו. הדרך להביט אל העתיד בשמחה עוברת דרך היכולת ללמוד מן העבר ("היה" לשון עבר, ואילו וי"ו ההיפוך משנה את המשמעות לעתיד). מי שאינו לומד מן הטעויות שכבר נעשו עלול לחזור עליהן.
ומכאן לנקודה נוספת, חשובה לא פחות: הכרת הטוב.
פרשת כי תבוא פותחת במצוות הביכורים. האדם מגיע אל המקדש דווקא כאשר הצליח, כאשר הארץ נתנה את יבולה וכאשר הוא מחזיק בידיו את פרי עמלו. דווקא אז התורה מחייבת אותו לעצור ולומר: איני מקבל את הטוב כמובן מאליו.
חז"ל מלמדים עד כמה חמורה יכולה להיות החמצה של הכרת הטוב. במסכת סנהדרין נאמר שביקש הקדוש ברוך הוא לעשות את חזקיהו משיח ואת סנחריב גוג ומגוג, אך מידת הדין טענה שחזקיהו זכה לנסים גדולים ולא אמר עליהם שירה. חז"ל אף אומרים: "גנאי הוא לחזקיה וסיעתו שלא אמרו שירה".
יש כאן לימוד גדול. גם אדם גדול כחזקיהו, שהרביץ תורה בישראל וזכה לישועה מופלאה, נתבע על כך שלא עצר לומר שירה ולהודות על הטובה הגדולה שנעשתה בימיו. לפעמים אנו עסוקים כל כך במה שעוד חסר, עד שאיננו יודעים לומר תודה על מה שכבר נעשה. מותר לבקר. מותר לחלוק. מותר לחשוב שצריך לעשות יותר. אבל אסור שהמחלוקת תמחק את הכרת הטוב על מה שנעשה.
בהקשר הזה אני מבקש להזכיר לשבח את שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. אין לי היכרות אישית איתו, ואין בדברים אלו טענה שאין מקום לביקורת. יש בהחלט נושאים שעוד צריכים תיקון והשלמה. אבל כאשר מסתכלים על היקף העשייה בשנים האחרונות, חובתנו לומר גם תודה, ואם איננו אומרים תודה, הרי שאנו ח"ו נמנים על כת כפויי טובה.
בתחומי ההתיישבות ביהודה ושומרון נעשו מהלכים משמעותיים מאוד. קודמו יישובים וחוות, הוסרו חסמים רבים, חל שינוי בהתנהלות המערכות האזרחיות באזור והושקעו משאבים גדולים בתשתיות ובכבישים. מי שחי ביהודה ושומרון רואה בעיניו איך השינוי נמצא בעיצומו.
גם בתקופה מורכבת ביותר של מלחמה ואתגרים כלכליים עצומים, נעשתה עבודה רחבת היקף בתחומי התקציב, הפיצויים והשיקום. עבור משפחה שנפגעה, אין מדובר בטבלה תקציבית אלא ביכולת ממשית להמשיך את החיים.
אפשר להתווכח על מדיניות. אפשר לחשוב שבתחומים מסוימים היה צריך לפעול אחרת. אבל אי אפשר לבטל את העשייה רק מפני שקיימת גם ביקורת. הכרת הטוב איננה חתימה על כל החלטה של אדם. היא היכולת לומר ביושר: בדבר הזה נעשה טוב, ועל הטוב הזה אני מודה.
בעיניי יש בסמוטריץ' שילוב יוצא דופן של יכולת עבודה, ירידה לפרטים, נחישות והיכולת לקחת רעיון ולהפוך אותו למעשה. בתקופה קצרה יחסית הוא הצליח לקדם מהלכים שבעבר נראו כמעט בלתי אפשריים. גם מי שחולק עליו צריך לפחות להיות מסוגל לראות את היקף העשייה ואת ההשפעה.
וזו אולי אחת המשימות הגדולות שלנו בימים אלו: מצד אחד, לחשוב היטב על העתיד ולא לחזור על טעויות העבר; מצד שני, לא להיות כפויי טובה כלפי מה שכבר זכינו לו.
בפרשת כי תבוא אנו קוראים גם את הברכות וגם את התוכחה. בתוך התוכחה מתואר שוב ושוב מצב נורא שבו האדם רואה את פרי עמלו נלקח ממנו לנגד עיניו: "שורך טבוח לעיניך ולא תאכל ממנו", "בניך ובנותיך נתונים לעם אחר ועיניך רואות וכלות אליהם כל היום", "פרי אדמתך וכל יגיעך יאכל עם אשר לא ידעת". יש כאן תמונה מטלטלת של הישגים שנבנו בעמל רב ואובדים מפני שאין ביד האדם לשמור עליהם.
גם בחיים הלאומיים, לבנות קשה הרבה יותר מאשר להרוס. מהלכים שנבנו במשך שנים יכולים להיעלם בזמן קצר. לכן האחריות המוטלת על כל מי שעוסק בענייני הציבור היא עצומה. לא די לשאול מה אני רוצה, אלא יש לשאול מה תהיה התוצאה עבור עם ישראל, ארץ ישראל ומדינת ישראל.
ומנגד עומדת הברכה:
"יצו ה' אתך את הברכה באסמיך ובכל משלח ידך וברכך בארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך".
"יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידך".
"והיית רק למעלה ולא תהיה למטה".
לקראת השנה החדשה, זו העת להביט לאחור, להודות על הטוב, ללמוד מן הטעויות ולהביט קדימה באחריות.
בעזרת ה', מתוך חכמה, אחריות, אחדות והכרת הטוב, נזכה לבחור נכון את דרכנו הציבורית, לשמור על מה שנבנה ולהוסיף עליו עוד ברכה רבה. בשם ה' נעשה ונצליח.