המנצחים הגדולים הם החיילים. אלה שלא התכופפו, ונשלחו למאסר בשל צדקת דרכם. המחיר האישי הלא-נעים של המאסר והתנהלות הצבא כלפיהם הם מזעריים לעומת עוצמת השינוי שחוללו.
המעשה שלהם הוא לא פחות מהיסטורי. המנצחים הם גם רבותיהם והוריהם, הרווים נחת מהגבורה היהודית שמפגינים בניהם.
באופן פרדוקסלי, גם צה"ל כגוף צבאי מרוויח מזה. בזכות העמידה העיקשת על האמת, בני הישיבות (הבייניש"ים) של גבעתי אומרים בקול את מה שבליבו של הצבא כולו: צריך צבא יהודי מנצח, וקדושת המחנה אינה פריבילגיה.
ומנגד, מי הם המפסידים?
המפסיד הראשון הוא שר הביטחון, שהתגלה כמי שחסר יכולת השפעה מול הפקידות והדרג הפיקודי בצבא. הוא מיהר להכריז שהסיפור נסגר, בזמן שהאירוע רק התחיל, והחיילים נשפטו ונאסרו למרות התנגדותו.
המפסיד השני הוא הדרג הפיקודי. המפקדים שהחליטו לשפוט את הלוחמים בחומרה ולהתייחס למעשה כסירוב פקודה, נאלצו תוך כדי כך לטייח את התנהלותו המחפירה של המ"פ ואת שקריו שיצרו משבר אמון עמוק. מי שהיה צריך להישפט ולהישלח למאסר הוא המ"פ עצמו.
המפסידה השלישית היא הרבנות הצבאית. הרבנות לא הצליחה למנוע מהדרג הפיקודי לשפוט את החיילים, ואף לא השמיעה קול ברור שיבהיר כי הפקודה שניתנה נגדה את פקודת השירות המשותף ושמבחינה מהותית - הצדק עם החיילים.
הרי לא היה מדובר כאן בפעולת חירום דחופה. השמועה אומרת שבזמן חצי גמר וגמר המונדיאל, הצבא ידע היטב שלא לצאת לפעילויות דומות בשל "קדושת המעמד" של המשחק.
הרבנות נוטה לעיתים להקל הלכתית במצבים של פעילות בסיכון, ומתירה בדיעבד שהייה במחיצת פרמדיקית בשל חוסר בכוח אדם. אך זהו אינו הפתרון. כעת, כשאנו חוזרים לשגרה, על הרבנות להבהיר למפקדים כי גם אם יש מי שמקל - החיילים הללו "יותר חרדים מחרדים" כשם שהם "יותר ציונים מציונים". לכן, אין שום הצדקה ליצור התנגשות מכוונת ולכפות עליהם נוכחות של פרמדיקית.
מי יודע כמה סיעתא דשמיא הפסדנו בשל העירוב ומעשי העבירה שמתחוללים במחנה? ומי יודע אילו מחירים שלמנו בגוף ובנפש בשל היעדר השכינה, הנגרם כתוצאה מ"ערוות דבר"?
אנו אומרים בתפילת הסליחות: "עשה למען יוסף אסיר צדיקך" - ללמדנו שלא רק פושעים נאסרים מאחורי סורג ובריח, אלא ישנם גם צדיקים שנאסרים על מצוות קידוש ה'. הלוחמים הללו ייכנסו לראש השנה בטהרה, כשהם מלאים זכויות כרימון - זכויות כלליות למען טהרת מחנה ישראל ולמען ניצחונו.
ועוד מילה על טענתו של עופר וינטר כי מדובר בסירוב פקודה:
האמת היא שלא מדובר בסירוב, אלא בעמידה בדבקות על פקודת השירות המשותף. סירוב פקודה מותר ואף חובה כשהפקודה בלתי חוקית בעליל. שבוע בלבד לפני התקרית הנוכחית, המ"פ פקד על אותם חיילים לחלל שבת שלא לצורך והטעה אותם. הם ביצעו את המשימה מפני שהאמינו לו ורצו להאמין שהוא דובר אמת.
בסיפור הפרמדיקית, עמד לפניהם מפקד שכבר נתפס בשקריו, והפעם הוא התעקש לבצע משימה בניגוד להלכה ובניגוד מוחלט לפקודות המטכ"ליות של השירות המשותף. החיילים הסכימו לבצע את המשימה - אך ביקשו לעשות זאת על פי ההלכה והנהלים. זו אינה הגדרה של סירוב פקודה; זו הגדרה של נאמנות לערכים.