אני נוטה לקבל את הטיעון שלפיו דווקא בעת הזאת, כאשר ישראל ניצבת בפני סיכונים אסטרטגיים מוגברים, עליה לבחור - או לבחור מחדש - מנהיגים בעלי ניסיון משמעותי בתחומי הביטחון והדיפלומטיה.
אבל אני משוכנע שישראל זקוקה גם לבחירתו של דור חדש וצעיר יותר של מנהיגים מבריקים, חדורי אמונה, נקיי כפיים ולפחות לכאורה ישרים יותר - גם אם הם עדיין "ירוקים".
אני בטוח שישנו דור המשך מוכשר ואמיץ של מנהיגים ישראלים המסוגלים לאחוז במושכות המדינה, ורבים מהם הם הגיבורים חדורי האמונה וחסרי המורא של מלחמות ישראל האחרונות.
משום כך אני ממתין בקוצר רוח ליום, אולי בבחירות של 2028 או 2030, שבו הדור הנוכחי של הפוליטיקאים כבר יחלוף מן הבמה - והכוונה היא לכולם, מבנימין נתניהו ועד יאיר לפיד ומשה גפני.
בינתיים, כאשר אצביע בסתיו הקרוב, אחפש דרך לשלב בין שתי המשיכות המתחרות על מצפוני: ניסיון מול התחדשות, עמידה איתנה מול מידות טובות.
גישה זו אינה מובילה לבחירות קלות. אבל בתור התחלה, משמעותה היא פסילה של המועמדים הפוליטיים הציניים ושכירי-החרב ביותר, אלה שהקריירה שלהם נבנתה על רטוריקה אלימה ומפלגת ועל אקרובטיקה פוליטית אינסופית - תמיד במתקפה, ותוך זגזוג מעמדה אחת לאחרת.
הדוגמאות הקלאסיות לציניות ולפלגנות כאלה הן אביגדור ליברמן, אריה דרעי ויאיר גולן.
ליברמן הוא הכלאה בין הקיצוני הצרפתי המנוח ז'אן-מארי לה פן - פופוליסט משלהב המונים - לבין הרודן הרוסי ולדימיר פוטין, המצטיין בצבירת כוח ובהבטחת הרלוונטיות שלו למרות חולשותיו המובנות.
למרבה הצער, תרומתו של ליברמן לפוליטיקה הישראלית נעה בין זניחה למזיקה. אין לו רקורד של ממש שאפשר להצביע עליו, מלבד הסתה ונקמנות. אינני מצליח לחשוב על תרומה חיובית אחת לחברה הישראלית, לכלכלה, לביטחון או למדיניות החוץ מצד ליברמן וחברי סיעתו בכנסת, שאותם בחר באופן דיקטטורי, לאורך 40 השנים האחרונות - ולא מעטים מהם אף סיימו בכלא.
האם מישהו זוכר את כהונותיו של ליברמן כשר התשתיות, התחבורה, העניינים האסטרטגיים, האוצר, החוץ והביטחון? האם ניתן להצביע על הישג קונקרטי אחד או על תפיסה ראויה אחת שצמחו מכהונותיו בתפקידים בכירים אלה?
מה שאני דווקא זוכר היטב הן ההתפרצויות הרבות, הבומבסטיות והאלימות, של ליברמן בסוגיות רגישות המחייבות ממלכתיות וניואנסים - שתי תכונות שחסרות לו במידה קיצונית; ואחריהן, בכל פעם שלא קיבל את מבוקשו, התפטרויות זועפות.
איווט האוטוקרט קרא להפציץ את סכר אסואן בתגובה לתמיכתה של מצרים ביאסר ערפאת; הוא ביקש להעביר ערבים מאזור המשולש הגלילי לשליטה פלסטינית, ולגרש אזרחים ערבים המסרבים להצהיר אמונים למדינה היהודית.
מצד שני, הוא השתעשע בחוסר אחריות ברעיון המדינה הפלסטינית, לעיתים התנגד לו בחריפות ולעיתים תמך בו באופן חלקלק ומרומז. כאשר, כשר החוץ, ביקש להתחנף לוושינגטון, הוא הכריז כי יהיה מוכן לפנות את ביתו בנוקדים, יישוב בגוש עציון, בתמורה לשלום.
ב-2019 דחף ליברמן, באופן מעורר בחילה, את המדינה למערכת בחירות נוספת ומיותרת לחלוטין; מערכת בחירות שפירושה היה עוד חודשים של שיתוק בקבלת החלטות ממשלתיות וטונות של מלל בחירות רווי שנאה - כביכול בשל סוגיית גיוס החרדים לצה"ל. וכעת הוא מאיים לעשות זאת שוב.
אבל כמובן, לליברמן אין שמץ של מושג כיצד לשכנע יהודים חרדים להתגייס לצבא. העובדה שעלה על בריקדות בסוגיה הזאת עד כדי כפייתן של בחירות חוזרות הייתה ועודנה לא יותר מהצגה נפוחה מחשיבות עצמית; קרב תרנגולים שנועד, מתוך סדיזם, להקיז את דמו של ראש הממשלה נתניהו.
הרקורד ההרסני של אריה דרעי בפוליטיקה הוא חסר מתחרים. הוא ביטוי חריף לכוחנות חרדית לוחמנית; פוליטיקאי עתיר ביטחון עצמי הדורס כל גבול משפטי, אזרחי ומוסרי כדי "לחזק" - כלומר, להחליש - את ציבור בוחריו החרדי. סוג הפוליטיקה שלו, המגזרית ללא בושה והצינית בגסות, הוא הרה אסון.
דרעי הוא דמות האב המרכזית של עולם התלות החרדי, של החיים מקצבאות; ושל יצירת מערכת התמיכה הממשלתית המקיפה בכל מי שלומד בישיבה - מערכת כה מקיפה, שפשוט לא משתלם לאברך כולל לצאת אל שוק העבודה.
הוא מעולם לא דיבר בחיוב על תוכניות ההשכלה הגבוהה וההכשרה המקצועית לגברים ולנשים חרדים שנפתחו בשנים האחרונות, והוא מתנגד לזרם החרדי הממלכתי החדש בבתי הספר היסודיים והתיכוניים המלמד את מקצועות הליבה הבסיסיים - מתמטיקה, מדעים ואנגלית.
אני מעריך שדרעי היה מוכר לסעודים כל מתיישב ביהודה ושומרון - פעמיים - אם הדבר היה מזכה את מוסדות החינוך המזוהים עם ש"ס בתוספת תקציבית של שני אחוזים.
דרעי גם נושא באחריות ישירה לכך שהסיט את הרב עובדיה יוסף זכר צדיק לברכה מדרכו המוקדמת יותר של מתינות דתית ופוליטית. הוא לחש באוזנו של הרב עובדיה, לפי הצורך, דברים מרושעים על ציונים דתיים, על יהודים יוצאי רוסיה, על יהודים רפורמים ועל פוליטיקאים חילונים.
העובדה שדרעי נתפס בעבירות פליליות יותר מפעם אחת ואף ישב בכלא לא עצרה אותו. הוא פוטר זאת בהציגו את עצמו כשילוב של דרייפוס נרדף ודמיאניוק שנעשה לו עוול, וכאיש קדוש שדאגתו לעניים תביא ישועה לנדכאי ישראל.
באופן מתסיס הוא משחק בקלף העדתי, ומציג את עצמו כמי שמופלה לרעה משום שהוא "פרענק" - יהודי ספרדי עני ומודר. אין לו כל בעיה ללבות בציניות מתחים עדתיים בדרך הזאת, אף שכמובן מגוחך שדרעי יטען להדרה. אם יש מישהו שישב במושב הנהג הפוליטי המיוחס במהלך 35 השנים האחרונות, להבדיל ממי שנפל קורבן, הרי זה אריה דרעי.
דרעי גם נושא באחריות לאסונות שפקדו את הציבור החרדי במירון בל"ג בעומר ב-2021 ובמהלך מגפת הקורונה, כאשר הוביל את תגובתו הבדלנית והמתריסה של הציבור החרדי להגבלות הסגר שהטילה הממשלה.
וכמובן, דרעי היה דמות מרכזית במאמץ החרדי המתמשך לעגן בחוק פטור קבוע לגברים חרדים משירות צבאי או לאומי, וכל זאת בעודו יושב, באופן מקומם, בקבינט המדיני-ביטחוני שקיבל את ההחלטות הקריטיות על שליחתם לקרב של חיילים ישראלים שאינם חרדים.
יאיר גולן הוא גם אכזבה וגם סכנה. אכזבה, משום שאני זוכר אותו כאלוף לאומני ותקיף במידה הראויה, שהתגאה בפומבי בשורשיו היהודיים-המסורתיים. הוא היה עמית טוב באחד ממכוני המחקר שלי הנוטים למחנה השמרני.
אבל אז הוא זיהה חלל בקצה השמאלי של המפה הפוליטית, בעקבות התפוררותן של מפלגות מרצ והעבודה, זינק אל הפוליטיקה והקצין עד הקצה את עמדותיו הפוליטיות כדי לנצל את החלל שנוצר.
גולן תקף ברטוריקה בומבסטית את הציונות הדתית ואת המתנחלים, את הישראלים הלאומיים ואת החיילים; הגן על מרד בתוך הצבא; והאשים את ישראל ברצח עם ובפשעי מלחמה נוספים - עד כדי כך שטענותיו מופיעות דרך קבע בתביעות אנטי-ישראליות ברחבי העולם.
יאיר גולן וההמון שהוא מקבץ סביבו גם מהווים סכנה. בכל סרטון מקוון שראיתי מחוגי בית ומעצרות פוליטיות של "הדמוקרטים" - שם מפלגה שנועד לשמש עקיצה ארסית - השיח נגוע בשנאה גולמית ודמוניזציה: של נתניהו, של אנשי ימין, של דתיים וחרדים, ואפילו של "אנשי מרכז" כמו גדי איזנקוט ונפתלי בנט.
לכך מתלווים איומים "לרסק ולסגור" כל מוסד שאינו מתיישר עם השקפת העולם ה"דמוקרטית" כביכול של המפלגה - דוגמת מכינות קדם-צבאיות דתיות וישיבות הסדר - וכן לבצע באלימות נסיגה לאחור, כלומר "להחריב", התנחלויות, תוך חזרה על טעויות עידן אוסלו של נסיגות טריטוריאליות.
הצביעות, ההפרזה והקנאות של גולן מדליקות אצלי כל נורת אזהרה אפשרית.
כמה שישראל זקוקה באמת לזן אחר של מנהיגים - ישרים, בעלי עקרונות ומתונים!
הכותב הוא מנהל-שותף ועמית בכיר במכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית, בירושלים. הדעות המובעות כאן הן שלו בלבד. שלושים שנה של חיבוריו בתחומי הדיפלומטיה והביטחון מופיעים באתר davidmweinberg.com