
היום לפני 59 שנים, בכ"ב באלול תשכ"ז, עלה על הקרקע ראשון היישובים היהודיים ביו"ש אחרי מלחמת ששת הימים - קיבוץ כפר-עציון.
היום כבר אין מחלוקת שהקמת הקיבוץ לא הייתה מתרחשת אלמלא אדם אחד, יליד הקיבוץ שחרב במלחמת העצמאות, שאלמלא מרצו ועקשנותו והכריזמה שלו לא היה מצליח להרוס את חומת ההתנגדות הממשלתית להתיישבות ביש"ע - חנן פורת ז"ל, שבשבוע הבא ימלאו 15 שנים לפטירתו.
בבוקר יום העלייה לכפר-עציון, היום לפני 59 שנים, היו מאות אנשים על ההר, שבאו להזדהות ולתמוך במתיישבים הצעירים. אבל בערב כבר בקושי נמצא מנין לתפילה. ראשונים היו - ויחידים. 15 צעירים - זה היה מספר כל המתיישבים בין ירושלים ובאר-שבע היום לפני 59 שנים.
כיום אוכלוסיית המועצה האזורית גוש עציון מונה למעלה מ-30 אלף איש, ועוד מעל 12 אלף באפרת, ומעל 73 אלף תושבים בביתר עילית. חישוב זריז: כ-120 אלף יהודים בין חברון לירושלים. ואם נצרף אליהם את עשרת אלפי תושבים קריית ארבע, ועוד 700 תושבי חברון, מעל 130 אלף יהודים גרים בין חברון וירושלים.
אני בטוח שאף לא אחד מט"ו הצעירים בני כפר עציון שהקימו את הקיבוץ לפני נ"ט שנים, העלה על דעתו שיום יבוא וי"ג ריבוא יהודים יחיו בהרים הללו.
השבוע הוכרזו 370 דונם של אדמות מדינה לטובת העיר החדשה משמר יהודה בצפון מזרח גוש עציון. ההכרזה, שמקדמים שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ומועצת גוש עציון בראשות ירון רוזנטל, מעלה את היקף השטח המקודם להקמת העיר לכ-3,750 דונם. בימים אלו מקודמת תוכנית המתאר הראשונה לעיר, הכוללת כ-3,600 יחידות דיור, במטרה לחזק את מרחב עוטף ירושלים ולתת מענה לזוגות צעירים המבקשים לקבוע את ביתם באזור.
בהיסטוריה של ההתיישבות, נהוג לדבר על 'שבע השנים הטובות' של ההתיישבות - ימי ממשלות בגין ויצחק שמיר, מתשל"ז ועד תשמ"ד, 1977-1984. מעל מאה יישובים קמו ביו"ש באותן שבע שנים. התנופה הזו נבלמה עם הקמת ממשלת האחדות בראשות פרס ב- 1984 שקבעה 'מכסות' של יישובים חדשים בכל שנה, במספרים בודדים, נמשכה גם כששמיר החליף את פרס, ובעצם מעולם לא חזרה לקצב הקמת יישובים חדשים כפי שהיו באותן 'שבע שנים טובות', גם בממשלות שעיבו את היישובים הקיימים ובנו בהם אלפי יחידות דיור.
עד לשנה האחרונה. ההודעות שאני מקבל בוואצאפ שלי בחודשים האחרונים מזכירים את אותן שבע שנים טובות. מקבץ רק מהשנה האחרונה: "תיקון היסטורי: משפחות המגורשים חזרו לחומש" (12.3). "היישוב החדש 'מעוז צור' נחנך במערב בנימין" (10.4). "המשפחות חזרו הביתה לשא-נור" (19.4). "הנהלת בנימין נערכת להקמת היישוב 'נאות הרים'" (8.7).
"יישוב יהודי ראשון הוקם במרומי הר עיבל" (16.7). "הוקם היישוב עמק דותן בצפון השומרון" (9.8). "הוקם היישוב מצפה דרגה" (10.8). "30 משפחות עלו מחדש ליישוב גנים" (13.8). "סגירת מעגל: 21 שנה לאחר הגירוש - היישוב כדים קם לתחייה" (20.8). "8 ישובים חדשים בצפון השומרון תוך פחות משנה - הישוב "נעה" עלה לקרקע" (31.8). "היישוב מקדה (דורן) עלה לקרקע במערב הר חברון" (1.9). "היישוב מעלה ערוגות נחנך רשמית בגוש עציון (3.9)".
ב"ה, חזרנו לסוף שנות השבעים ולתחילת שנות השמונים. כל שבוע שומעים על הקמת יישוב חדש ביהודה ושומרון. וזה בלי להזכיר את עשרות החוות והמאחזים שקמו במקביל, את השכונות החדשות שמוקמות ביישובים הוותיקים, ואת האישור והענקת סמלי יישוב למאחזים ותיקים.
בדברי ימי מדינת ישראל שנת תשפ"ו תיזכר כשנת המהפך ההתיישבותי.
ביום שני השבוע השתתפתי בטקס העלייה לקרקע של היישוב נעה. בדרכי ליישוב חשבתי על כך שהפעם האחרונה שנסעתי ממעבר גלבוע דרומה, לכיוון היישובים גנים וכדים, הייתה לפני 22 שנה, אחרי שאריק שרון הודיע על עקירת ארבעת היישובים בצפון השומרון כתוספת לעקירת ההתיישבות בחבל עזה: גנים, כדים, חומש ושא-נור. כשחלפתי בנסיעה על פני גנים וכדים דרומה, חשבתי לעצמי שזו בעצם הפעם הראשונה שאני נוסע בדרך הזו. כי גם עד להתנתקות, לא היתה סיבה להמשיך מגנים דרומה, בוודאי לא אחרי הסכם אוסלו ב' (של ממשלת רבין, ספטמבר 1995) והסכם וויי פלנטיישן (של ממשלת נתניהו הראשונה, אוקטובר 1998), שמסרו את רוב המרחב שבאיזור ג'נין לשליטת הרשות הפלשתינית. גנים וכדים היו יישובי קצה. הגעת אליהם - אין לאן להמשיך.
וכיום, כשעוברים את כדים וגנים, בסדר הזה, יש סיבה להמשיך: ליישוב החדש נעה שעלה השבוע על הקרקע. ארבעה יישובים נעקרו בצפון השומרון - שישה כבר הוקמו תחתיהם: כל הארבעה בתוספת נעה ועמק דותן. היישוב החדש נעה הוא היישוב השמיני שמקימה המועצה האיזורית שומרון תוך פחות משנה.
נקודה אחת חשוב להדגיש: הימין הרוויזיוניסטי, זה שדגל בארץ ישראל השלמה, היה ציונות מדינית. הוא מעולם לא עסק בהתיישבות, והנושא היה רחוק ממנו בכל גילגוליו, 'חרות' והליכוד. מנחם בגין לא היה מקים יישוב אחד בשומרון אם גוש אמונים לא היה כופה עליו את הרי השומרון כגיגית, ומכריח אותו להקים שם יישובים. ממשלת נתניהו הנוכחית לא היתה מקימה מאחז אחד או חווה אחת, אם מפלגת 'הציונות הדתית' לא היתה לופתת אותה בגרון ומכריחה אותה לקדם את ההתיישבות. התהילה למה שקורה היום בשטח מגיעה בראש וראשונה לשר האוצר שהוא גם שר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ', לשרת ההתיישבות אורית סטרוק, לראשי המועצות האזוריות יוסי דגן (שומרון), ישראל גנץ (בנימין), ירון רוזנטל (גוש עציון), אלירם אזולאי (הר חברון) והוותיק בחבורה דוד אלחיאני בבקעת הירדן, וכמובן למזכ"ל 'אמנה' זאב חבר, 'זמביש' - עוקר הרים כמטאפורה ובפועל.
לפני 42 שנה, היו אלו בחירות 1984 שקטעו את תנופת הקמת היישובים החדשים, לא בגלל שקמה ממשלת שמאל - אלא דווקא בגלל שקמה ממשלה לאומית רחבה, ממשלת האחדות של פרס-שמיר. לפני 34 שנים, בשנת 1992, היתה זו ממשלת השמאל בראשות רבין שבלמה אפילו את חיזוק היישובים הקיימים, והקפיאה את הבניה ביו"ש. באופן אבסורדי, הגידול המשמעותי במספר המתיישבים, לא היישובים אלא המתיישבים, היה דווקא בעקבות הסכם אוסלו, ממאה אלף יהודים במשך 25 שנה (1967-1992) לתוספת מאה אלף יהודים בשמונה שנים (1993-2000).
נייחל ונתפלל ונפעל שהבחירות הקרובות לא יקטעו את תנופת ההתיישבות הנוכחית, לא רק אם תקום חלילה ממשלה צרה של השמאל, אלא גם אם תקום ממשלה לאומית רחבה, שרבים - וגם אני - מייחלים לה.