בוגי, ידידי, נדמה לי ששוב אתה מערבב בין מושגים שונים מאוד.
כשמדברים אצלנו על ייחודו של עם ישראל, על “לב שבאומות", על “עם לבדד ישכון" או על ייעודו המיוחד של עם ישראל, לא מדברים על “גזע עליון" במובן שהנאצים, ימ"ח, העניקו למושג הזה.
הנאציזם טען לעליונות מהותית של גזע אחד ולנחיתותם של בני אדם אחרים, בעיקר בגלל טבעו ורצונו השתלטני, החמדני והיצרי ומתוך כך גם הצדיק שעבוד, השמדה ורצח. לקחת מושגים יהודיים עתיקים ולהכניס אותם לתוך התבנית הזאת זו בעיניי טעות מושגית עמוקה.
אני לא חושב שצריך לקבוע באופן פסקני שאין בעם ישראל שום ממד ביולוגי או תורשתי. אנחנו עם עתיק שיש בו גם רציפות משפחתית, דור אחר דור, אם ובן, אב ובן, לאורך אלפי שנים. בוודאי שיש גם מרכיבים של מוצא משותף ושל רציפות גנטית, לצד הצטרפות לעם בגיור ולאורך ההיסטוריה.
האם למרכיבים תורשתיים יש גם השפעות עקיפות על תכונות אנושיות, מזג והתנהגות? אני לא חושב שנכון ואף ניתן לשלול זאת באופן מוחלט, זו פשוט שאלה הרבה יותר מורכבת.
אבל ממילא זה גם לא לב העניין.
הטענה היהודית איננה נובעת מרצון להשתלט, לגייר וללמוד, בדיוק הפוך, הטענה היא שיש לעם ישראל אופי היסטורי, תרבותי, אמוני ומוסרי מסוים, ובעיקר ייעוד ותביעה מסוימת כלפי עצמו וכלפי העולם.
כאשר חז"ל ומחשבת ישראל מדברים על ישראל כ"לב שבאומות", המשל הוא של גוף אחד שיש בו איברים שונים. לכל איבר תפקיד, מקום וצורך. הלב אינו הופך את שאר האיברים למיותרים או לנחותים. הוא ממלא תפקיד מסוים בתוך הגוף.
במובן הזה, עם ישראל נושא לאורך ההיסטוריה דגל של צדק, חסד, רחמים, מוסר ואחריות. אברהם אבינו מזוהה עם חסד, ותלמידיו מתוארים באמצעות מידותיהם. “רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים" אינו במקרה ביטוי יסודי כל כך בתיאור ישראל.
ואפשר להתווכח על גודל הייעוד, על משמעות הבחירה ועל הדרך שבה מפרשים את המקורות, אבל להפוך את כל זה ל"עליונות יהודית" במובן הנאצי של “גזע עליון" זו קפיצה שאין לה הצדקה.
ויש כאן עוד מבחן שאי אפשר להתעלם ממנו: מעשינו יוכיחו.
אל תבחן רק מילים ומדרשים. תסתכל על אלפי שנות היסטוריה יהודית ועל עשרות שנות קיומה של מדינת ישראל וצה"ל.
אני לא אומר שמעולם לא היה חייל יהודי שסרח, שמעולם לא נעשה מעשה קשה או אפילו פשע. היו חריגות, היו אירועים קשים, והיו גם מעשים שאנחנו צריכים להכיר בהם ולבקר אותם.
אבל החריג אינו האתוס.
אין בתרבות הצבאית והלאומית שלנו אידיאל של אונס, ביזה, טבח באזרחים או רצח לשם רצח. גם לא רצון לגייר את כולם כמו הדתות האחרות, אלה אינם ערכים שאנחנו מחנכים אליהם, אינם מושא לגאווה ואינם חלק מתפיסה שלפיה מותר לנו לעשות לאחרים הכול מפני שהם נחותים מאיתנו.
להפך. גם כאשר אנחנו נמצאים במלחמות קשות מאוד, אנחנו כובלים את עצמנו בחוקים, בפקודות, בדין ובדיונים מוסריים בלתי פוסקים. אפשר לבקר את הביצוע, אפשר לטעון שהיו כשלים ואפילו עבירות, אבל אי אפשר להתעלם מן ההבדל העקרוני בין חברה שמעמידה מגבלות מוסריות ומשפטיות על הפעלת הכוח שלה לבין אידיאולוגיה שמקדשת במפורש השמדה של האחר. וזה מתגלה באופן רוחבי אצל כל חיילנו ובעיקר אצל אלו שלמדו במכינות ובישיבות.
זה מתחבר ישירות לעזה.
המלחמה שם היא אולי אחת המלחמות המורכבות ביותר מבחינת ההבחנה בין אזרח לאויב. חמאס צמח מתוך האוכלוסייה, פועל מתוכה, נטמע בתוכה ומגייס מתוכה שוב ושוב. אדם שם יכול להיות חלק מן המעטפת האזרחית ובמקביל להיות קשור למערכת הצבאית או הארגונית של חמאס.
ומעבר לכך, אי אפשר להתעלם מן התמיכה הציבורית המשמעותית שהייתה ועודנה קיימת בחמאס, במאבק המזוין ובאי-פירוקו מנשק. גם כאשר התמיכה בחמאס ירדה, סקרים פלסטיניים עצמם עדיין מעידים על עומק הבעיה הזאת.
לכן הצגת כל האירוע כאילו מצד אחד עומד צבא ישראלי שרוצה להרוג, ומן הצד השני שני מיליון אזרחים תמימים שאין להם שום קשר לאידיאולוגיה שמולה אנחנו נלחמים, היא תיאור שאינו משקף את המציאות.
בוודאי שאין מכאן היתר לפגוע באזרח משום דעותיו. אזרח שאינו משתתף בלחימה הוא אזרח, והדין מחייב אותנו בהתאם. אבל כאשר מנסים להבין את המלחמה ואת החברה שבתוכה חמאס פועל, אי אפשר למחוק את סביבת התמיכה, את ההזדהות ואת יכולתו של הארגון לשוב ולגייס אנשים מתוך אותה חברה.
גם האשמת ישראל ב"ג’נוסייד" אינה יכולה להפוך לקביעה מוכחת רק מפני שחוזרים עליה שוב ושוב. מדובר בטענה משפטית חמורה שנמצאת במחלוקת בינלאומית, וההליך "בבית הדין הבינלאומי לצדק" לא הפך אותה לפסק דין הקובע שישראל ביצעה רצח עם.
מספר ההרוגים כשלעצמו, קשה ונורא ככל שיהיה, אינו מוכיח ג’נוסייד. השאלה המשפטית והמוסרית כוללת כוונה, זהות המטרות, אופן הפעלת הכוח, נסיבות הלחימה וההבחנה בין לוחמים לאזרחים. וברור לך שכל חיילנו מסונכרנים על כך.
ולכן אני חוזר לנקודת המוצא.
כאשר אנחנו מדברים על “לב שבאומות", על בחירת ישראל או על ייעודו המיוחד של עם ישראל, אפשר בהחלט להתווכח איתנו. אפשר גם לבקר תופעות בתוך הציונות הדתית, בתוך ההתיישבות או בתוך החברה הישראלית.
אבל קודם צריך להבין את השפה שאנחנו מדברים בה.
זו אינה תורת גזע נאצית. היא אינה אומרת שבני אדם אחרים הם תת-אדם, והיא בוודאי אינה מוליכה מכאן להיתר לרצוח אותם.
אני חושב שהחיבור שאתה עושה בין המושגים האלה לבין “גזע עליון", פשיזם ונאציזם אינו רק חריף מדי. הוא פשוט מחמיץ את המערכת הרעיונית שאותה אתה מבקש לבקר.
ולכן אני מציע לך באמת ללמוד את המושגים מתוך המקורות ומתוך מחשבת ישראל והציונות הדתית, ורק לאחר מכן לבקר אותם.
יש בהחלט על מה להתווכח.
אפשר להתווכח, אבל צריך להכיר מקרוב ולהבין את המושגים שאנחנו מחנכים עליהם ואת אומר חיינו הבסיסי, ולא את המשמעות האחרת והמגמתית שהלבישו על המילים שלנו בפרשנות של תרבות זרה שלא מצליחה וגם לא רוצה להבין, כי זה מה שמצדיק את התנהגותם הנלוזה, הצבועה והשטחית.
קובי אלירז שימש כיועץ לענייני התיישבות תחת שרי הביטחון משה (בוגי) יעלון, אביגדור ליברמן ובנימין נתניהו וכיועץ לשר הביטחון נפתלי בנט לענייני שטחי C.