'אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם', היום הזה הינו יום מכונן בתולדות עם ישראל. מפרש רש"י: מלמד שכינסם משה [את כל ישראל] לפני הקב"ה ביום מותו כדי להכניסם בברית. עוד מוסיף רש"י: 'לפי שהיו ישראל יוצאים מפרנס לפרנס - ממשה ליהושע - לפיכך עשה אותם 'מצבה'', כלומר העמידם כיחידה יציבה וקיימת העומדת לפני ה'.
ניצבים אנו ביום העברת השרביט בפעם הראשונה בתולדות עם ישראל. בתום ארבעים שנות מנהיגות, עוברת ההנהגה מפרנס לפרנס, מידי משה רבנו לידי יהושע בן נון, לא על פי בחירות דמוקרטיות, אלא על פי בחירת בורא עולם. כפי שנאמר למשה עוד בספר במדבר. יום גדול ומיוחד זה מורכב משורת אירועים המתוכננים עד לפרטיהם הקטנים שראוי לעמוד עליהם.
תחילה, מדהים ומרתק לכל מתבונן לראות כיצד משה רבנו נשאר מנהיגם של ישראל גם בכל רגע מיומו האחרון, כשהוא עוסק בענייני כלל ישראל הממלאים את היום הגדול הזה מבוקר עד ערב. ספק אם נותר למשה ולו רגע קט להיפרד באופן אישי מבני משפחתו. היום הזה מלא וגדוש בתוכנית מרתקת. לא, אין כאן פרידה רגשית של מי שהנהיג את ישראל מאז צאתו מארץ מצרים עד היום הזה, ואשר בצר לו נמנע ממנו המשך הובלת ישראל אל היעד הנכסף הכניסה לארץ ישראל. משסבר משה וקיבל את הגזירה, מעביר הוא בסדר מופתי את השרביט ביד רמה לתלמידו, תוך כדי כינוס העם, העברת העם בברית בינו לבין ה', נשיאת נאום שלצד הברכה מתריע בפני העם על עונש כל פורה ראש ולענה. כותב את השירה ועוד.
משה דואג לכנס את כל ישראל ולהעבירם בברית לפני ה' - ברית שבין העם לבוראו, על כל המשתמע ממנה. לשם כך הוא מכנס לא רק את זקני העם, אלא את כולם, מגדול ועד קטן, מראשי השבטים ועד שואבי המים - כל איש ישראל לרבות הגרים. משה מדגיש כי כינוס זה הוא הגדול ביותר שידע וידע עמנו, שכן הוא כולל הן את "אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" והן את "אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" - כל נשמות ישראל בהווה ולדורות העתיד.
לגופם של דברים, אומר משה לישראל: דעו לכם, ברית זו שאתם עוברים היום כוללת את כל הצפוי לעם ישראל - את הטוב ואת הרע, את הברכה ואת הקללה, את עונש ההגליה מהארץ ואת השיבה אליה, את כוח התשובה של ישראל ואת המענה של הקב"ה: זו של "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ" וזו של "וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ".
משה מוסיף כי בשוב העם לארצו, לא רק שה' ייטיב עמו וירבה את זרעו, אלא אף תוסר ערלת הלב וישרור הכושר לאהוב את ה': "וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֲךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ". מתרגם אונקלוס: "וְיַעְדֵּי... יָת טִפְשׁוּת לִבָּךְ וְיָת טִפְשׁוּת לִבָּא דִּבְנָךְ" (ויירש/ויסיר ה' אלוקיך את טיפשות לבך ואת טיפשות לב זרעך). ויונתן בן עוזיאל מוסיף: הכיצד? על ידי שילחם ביצר הרע ויברא יצר טוב שייעץ אתכם לאהוב את ה'.
במילים אחרות: אם לא תמולו את ערלת לבבכם בעצמכם, כפי שהמלצתי בפרשת עקב ("וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם"), ה' בכבודו ובעצמו ימול את לבבכם. לכך אנו מתפללים מדי יום ב'קדושא דסדרא': "והכן לבבם אליך, וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן... יִפְתַּח לִבֵּנוּ בְּתוֹרָתוֹ". מילת לב זו תביא עמה את הרוח של "דֶּרֶךְ אֱמוּנָה בָחָרְתִּי". עם זאת, הבחירה החופשית נותרה בידי האדם: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע... וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים". המסר המרכזי של משה בתום "מסע" ארבעים השנה הוא: "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים!". ומהו תוכן החיים הללו? "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדׇבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ...".
ובאשר לאלה המתחבטים אם לשוב בתשובה כיוון שהורגלו בחטא, משה רבנו ממשיך בשיח ומעביר מסר מרגיע: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא". אין מדובר בעניין שמימי המצריך שליחים שיורידו אותו מן השמיים ("לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא"), ואף לא בדבר הנמצא מעבר לים. מצוות התשובה נגישה וקרובה מאוד: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". לא רק שאין צורך בשליחים, אלא שאינך נדרש אפילו למעשה פיזי מורכב - די בכך שתשוב אל ה' "בפיך ובלבבך". למחויבות זו יש אף משמעות הלכתית כבדת משקל: המקדש אישה ואומר "על מנת שאני צדיק", אפילו הוא רשע גמור - האישה מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו (קידושין מט ע"ב).
עוד מוסיף משה ואומר לעם: במהלך חיי האומה חוויתם ותחוו אירועים קשים, כאלה ששכל אנושי אינו מסוגל להבין. אך אתה - במופלא ממך אל תדרוש, כי "הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כׇּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת". יש הסבורים כי הסתרת פנים היא בהכרח עונש אלוהי, אך אין זה מחויב המציאות. בשיח מרתק שקיים חתן פרס ישראל פרופ' מרדכי רוטנברג עם תלמידו ד"ר ברוך כהנא, אמר פרופ' רוטנברג: "אתה חושב שהסתרת פנים של בורא עולם היא בבחינת עונש, ואני אומר לך שזו המתנה הכי גדולה שהקדוש ברוך הוא נותן לבני אדם". ה' אומר: הנגלות - לך ולבניך, ואת הנסתרות ה' מנהל. אתה - אל תתעסק בנסתרות, אתה משוחרר מזה! תתעסק ביום-יום ובמציאות שאתה נדרש להתמודד עמה. כשה' אומר למשה "וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" (שמות לג, כג) - זוהי ברכה. והעיקר הוא שתזכור את היעד המרכזי: "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדׇבְקָה בוֹ... לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה".
רק לאחר נאומו החשוב המכין את העם לקראת הבאות, ורק לאחר שהזהיר את דור הדעה שלא יסור מדרך הישר תוך פירוט תוצאות הכישלון, פונה משה לטקס העברת השרביט ליהושע. תחילה הוא מודיע לכל ישראל כי מבחינה בריאותית - "לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה", אך למרות זאת "לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא" - איני רשאי עוד, לפי שנלקחה ממני הרשות וניתנה ליהושע (רש"י).
הרשות להנהיג את העם מכאן ואילך נאמרה למשה עוד בספר במדבר. כבר אז, על פי ציווי ה', סמך משה את ידיו על ראש יהושע קבל עם ועדה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן... וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו...". משה כבר סמך את ידיו על יהושע בעבר, אך כעת הגיע מועד מסירת השרביט בפועל - כעת יהושע נכנס לתפקידו כמנהיג, כנביא וכמפקד העליון של צבא ישראל לקראת כיבוש הארץ, חלוקתה ויישובה.
בשלב זה פונה משה לעודד את העם ומחזק את רוחם לקראת מלחמת הכיבוש: "חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם". מעידוד העם הוא עובר לעידודו של יהושע ומינויו לעיני כולם: "חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה...". מעתה, אומר משה ליהושע, הכול תלוי בך. אין עליך ללכת רק לפי דעתם ועצתם של זקני הדור כפי שסברתי תחילה, שכן על פי ציווי ה' אינך כפוף לגורם אחר - אתה מנהיגו היחיד של העם ועל פיך יישק דבר. "דַּבָּר אֶחָד לַדּוֹר וְאֵין שְׁנֵי דַּבָּרִין לַדּוֹר" (רש"י). ובלשוננו כיום, אינך כפוף לא למטה הכללי, לא לשב"כ ולא למוסד, אלא אתה הוא מנהיג העם שעל פיו יישק דבר. דבר אחד לדור.
אך בכך לא תם הטקס. כעת מתפנה משה לכתוב את ספר התורה ומוסר אותו לכוהנים ולזקני ישראל. הוא מצווה אותם כי כשם שכל ישראל נאספו ביום זה, כך ייאספו מדי שבע שנים במועד מעמד 'הקהל' כדי לקרוא בתורה זו. מטרת המעמד היא שמיעה, למידה, יראת ה' ושמירת המצוות לדורותיהם בארץ ישראל, על ידי העם ועל ידי מנהיגיו. כרצון ה' וכאות אזהרה.
בטרם פנה היום, מגיע רגע השיא של יום מכונן זה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ...". כאן מתרחש המעבר בפועל: ה' מדבר לראשונה עם יהושע בלבד. משה אמנם ליווה את יהושע אל אוהל מועד כדבר ה', ושניהם עמדו דרוכים לשמוע את הקול, אך המדרש מספר כי הקב"ה התגלה ודיבר עם יהושע בלבד, מבלי לשתף את משה נאמן ביתו. זוהי העברת השרביט בידי ה' בכבודו ובעצמו. משנסתלק עמוד הענן, פנה משה ליהושע ושאל: "מה אמר לך הדיבור?". השיב לו יהושע: "וכי כשהיה הדיבור נגלה עליך, יודע הייתי מה מדבר עמך?!". באותה שעה צעק משה ואמר: מוטב מאה מיתות ולא קנאה אחת! (על פי דברים רבה).
ננסה לדמיין את משה - עבד ה', רבן של ישראל - המתלווה לתלמידו יהושע. בהגיעם לאוהל מועד, בוחר הקב"ה לדבר ביחידות עם התלמיד. ברגע זה מתרחש המעמד המכונן של העברת ההנהגה. באחת הופך יהושע ממשרתו של משה למי שהקב"ה מתייחד עמו בדיבור - עמו ולא עם מורו ורבו העומד לצדו. יהושע מקבל את הדיבור: "חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל...". בו-בזמן מופנה הדיבור למשה, אך בתוכן אחר לחלוטין: " הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ…' [שם, טז-כב]. לא רק שה' אינו חולק עם משה את דיבורו ליהושע, אלא מבשר לו בשורה מרה, על חטאי העם בעתיר אחר לכתו.
למרות המעמד הקשה, אי שיתופו בדבר ה' ליהושע, והבשורה הקשה על שעתיד העם לחטוא, משה מקבל בענווה את הציווי הדחוף לכתוב לאלתר את 'השירה' כאות אזהרה. 'ועתה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל'. ואכן משה בשארית היום המורכב הזה, לא מבזבז רגע ומיד כותב את השירה, 'ויכתוב משה את השירה הזאת'. ומהי השירה 'האזינו השמים עד 'וכפר אדמתו עמו' [רש"י] - שירת 'האזינו'.
ישנה שירה שכולה הלל ותודה (כשירת הים), אך שירת "האזינו" היא שירה נוגה. דווקא משום שנכתבה כשירה, מסביר המלבי"ם, קל ללמדה גם לקטנים ("שימה בפיהם"), כך שתהיה שורה בפי כל כהמנון לאומי וכאות אזהרה לשמירת הברית. מי שמודע לכך יותר מכול הוא משה, שאמר על עצמו "כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" - שכן הידוע הוא שאף המגמגם אינו מגמגם בשירתו. השירה נהפכת לנחלת הכלל, אך היא כוללת גם התראה חמורה: "וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם...". משה מסיים את תפקידו ומדבר "בְּאָזְנֵי כׇּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם".
זהו יומו הגדוש, המדהים והאחרון של משה רבנו - מי שקיבל תורה מסיני, וכך מסר את התורה ואת שרביט ההנהגה ליהושע בן נון.