"העיתונות איבדה את הדבר החשוב ביותר שיש לה - את האמת". במשפט הזה מסכמת מוריה קור את אחת הביקורות החריפות ביותר שנשמעו בתקופה האחרונה מתוך עולם התקשורת עצמו.
בריאיון עומק להדר מילר בפודקאסט של ערוץ 7 היא פורשת את תפיסת עולמה, משלבת בין סיפורה האישי לבין סוגיות ציבוריות, ומשרטטת תמונה רחבה של המשבר שעובר על התקשורת הישראלית, לצד החיים כאם ללוחמים, בתו של איש הלשון אבשלום קור ונכדתו של שורד השואה דוגו.
קור, שמקפידה להבהיר כי אינה רוצה להימדד על פי ייחוסה המשפחתי, מודה שהשורשים שלה הם שמעצבים את מי שהיא. "כמו שאני - זה מה שקיבלתי מהסבים שלי ומההורים שלי. מה אנחנו אם לא כל מה שהנביטו בנו בדורות הקודמים?", היא אומרת. לדבריה, בבית שבו גדלה לא לימדו רק עברית תקנית או אהבת תנ"ך, אלא בעיקר נאמנות לאמת ולעצמאות מחשבתית. "אף פעם לא מצאתי את עצמי בפוליטיקת הזהויות. אצלנו בבית לא מודדים אדם לפי הנאמנות שלו לזרם אלא לפי הנאמנות שלו לאמת".
הביקורת החריפה ביותר שלה מופנית אל עולם התקשורת שבו היא פועלת. לדבריה, הציבור איבד את האמון משום שמהדורות החדשות חדלו להבחין בין דיווח לפרשנות. "אנשים פותחים מהדורת חדשות כי הם רוצים לדעת מה באמת קרה, אבל הם כבר יודעים שהם לא יקבלו את האמת. יש מי שפותח את חדשות 12 ואז את 14 רק כדי לנסות להבין מה באמת התרחש, והפער ביניהם כל כך גדול עד שברור שלא זה ולא זה משקפים את המציאות במלואה".
לדבריה, ההתרחקות מהקוד האתי של העיתונות יצרה מציאות שבה הציבור מתקשה לדעת על מי ניתן לסמוך. "זה שכל ערוץ יש לו אג'נדה לא אומר שזה נכון. ככל שהתרחקנו מהקוד האתי של נקדימון רוגל, איבדנו את האמון של הציבור. אנשים כבר לא יודעים אם מה שהם רואים זו ידיעה או דעה". היא מוסיפה כי המשבר אינו ישראלי בלבד אלא מאפיין את התקשורת בעולם כולו.
בתוך העולם הזה היא מספרת שלא פעם הוצמדה לה זהות שלא בחרה. "כל פעם שויך לי משהו אחר, תלוי מי היה הבוס באותו רגע", היא אומרת בחיוך. "פעם הייתי 'זאת שגרה באפרת', אחר כך 'זאת שגדלה בכיכר המדינה'. אבל מעל הכול תמיד הייתי 'אמא לילדים קטנים', וזה היה האתגר האמיתי". היא מתארת כיצד נאלצה שוב ושוב למצוא פתרונות יצירתיים כדי לשלב בין קריירה תובענית לבין חיי משפחה, במיוחד כאישה דתייה במערכת תקשורת חילונית. "לאישה דתייה יש תקרת זכוכית הרבה יותר נמוכה. את כל הזמן חושבת איך לא להיתפס כבעייתית בגלל המשפחה או בגלל החגים".
גם כאשר היא נשאלת אם היותה מזוהה עם הימין מקשה עליה, היא אינה מתחמקת. "ברור שמסתכלים קודם כול על השיוך הפוליטי שלי. אבל זו חלק מהשליחות שלי. אם לא הייתי מרגישה שזו שליחות, כנראה שלא הייתי בתקשורת". עם זאת היא אינה חוסכת ביקורת גם ממחנה הימין. "גם הימין לא תמיד שופט לפי אמת וצדק. לפעמים גם הוא נופל לפוליטיקת זהויות".
אלא שהרגעים המטלטלים ביותר בריאיון מגיעים כשהשיחה עוברת אל המלחמה ואל חייה כאם ללוחמים. בנה הבכור לחם בכפר עזה כבר בשמחת תורה, ומאוחר יותר שירת חודשים ארוכים ברצועת עזה. קור מתארת כיצד הפכה כל לילה למסע של חרדה. "כשהילדים שלך בעזה את לא ישנה. גם אם זה נמשך שנה וחצי או שנתיים - את לא ישנה. את מתפקדת, אבל את גוש של חרדות".
בנה, היא מספרת, חזר הביתה לעשר דקות בלבד כדי להחליף ציוד, ובאותו מפגש קצר השמיע לה משפט שלא תשכח לעולם. "הוא אמר לי: 'אמא, את זוכרת מה סבא דוגו עבר בצעדת המוות? זה מה שעשיתי'. פתאום הבנתי שהוא השתמש בסיפוריו של סבא שלי כדי להסביר לעצמו את מה שעבר עליו בכפר עזה. הוא לקח את הזיכרון המשפחתי של השואה והפך אותו לכוח שמחזיק אותו בחיים".
לדבריה, דווקא שם התחדדה אצלה החשיבות של העברת הזיכרון מדור לדור. "אם סבא שלי לא היה מספר לנו יום אחרי יום מה עבר עליו, לבן שלי לא היו המילים האלה ברגעי האימה. הוא כל הזמן אמר לעצמו: אם סבא דוגו עבר את השואה והצליח להקים משפחה גדולה ושמחה, גם אני אעבור את זה".
קור חושפת גם סיפור אישי נוסף שנשמר עד כה כמעט בתוך המשפחה: בכל בוקר בשעה שש בדיוק הייתה מקבלת שיחת טלפון מקצינת הקישור של בנה. "היא הייתה מתקשרת ואומרת: 'מוריה, הבן שלך בסדר'. חייתי מהשיחה הזאת. אחרי שהמלחמה הסתיימה כתבתי לה טור תודה. ואז הבן שלי אמר לי: 'אמא, ביקשתי ממנה להתקשר רק אלייך. ידעתי שאת לא תחזיקי מעמד בלי זה'".
למרות הקושי העצום, היא מדגישה שהחוויה לא שינתה את תפיסת עולמה אלא חידדה אותה. "אני באה ממשפחה שבה מבהירים לך שיש אמת בעולם, שיש טוב ויש רע. גם אם עובר עליי משהו אישי, ברור לי מה הסולם הערכי שלי. ברור לי למה אני חיה, וברור לי מי צודק".
בחלקו האחרון של הריאיון היא מספרת גם על חייה האישיים בפרק ב', שבו בחרו היא ובעלה לאחד את שתי המשפחות לבית אחד. "אם כבר מקימים שוב משפחה, אז עד הסוף. שולחן שבת אחד, חגים ביחד, חיים משותפים באמת. הרבה אנשים אומרים לנו שהם היו רוצים לחיות כך, אבל חוששים. מבחינתנו, אין דבר גדול ממשפחה".
בסיום השיחה נשאלת קור מה הייתה רוצה לאחל לעצמה ולמדינה בשנה החדשה. תשובתה, אולי יותר מכל דבר אחר שנאמר בריאיון, מסכמת את תפיסת עולמה: "אני מאחלת לעם ישראל להיות בתודעה משוחררת וחופשית, לא להתבייש בדברים שהוא מאמין בהם ולא להתבייש למצוא את האמת. ולי אני מאחלת שלווה ורגועה עם משפחתי האהובה".