אייל זמיר
אייל זמירצילום: דובר צה"ל

העימות החריף בין השר בצלאל סמוטריץ' לדובר צה"ל סביב ענישת לוחמי גבעתי מחייב בירור עמוק הרבה יותר מהשאלה מי נתן את ההוראה להכניס את החיילים לכלא. סמוטריץ' הודיע כי בדק את האירוע.

לדבריו, הגורמים בחטיבת גבעתי הכירו את החיילים, ידעו שמדובר בלוחמים טובים ורצו לסיים את האירוע, אלא שמלמעלה הגיעה דרישה לענישה חמורה. כשנשאל במפורש אם ההנחיה הגיעה מהרמטכ"ל אייל זמיר, השיב: "לצערי כן".

דובר צה"ל הגיב בחריפות חריגה: "שקר מוחלט". לטענתו, הרמטכ"ל לא התערב בהחלטות הענישה ולא נתן הוראה להחמיר. אלא שבתוך אותה הכחשה הסתתר משפט חשוב מאוד: החלטות הענישה, הודיע דובר צה"ל, "זוכות לגיבוי מלא מהרמטכ"ל".

כלומר, אפשר להתווכח אם זמיר נתן את ההוראה בטלפון, בדיון או באמצעות רוח המפקד. על דבר אחד כבר אין מחלוקת: הוא עומד מאחורי התוצאה.

וכאן צריך לשאול שאלה קשה יותר.

האם אנחנו צופים בהחלטה צבאית מקצועית, או בהחלטה בעלת משמעות פוליטית, ביצירת מסלול התנגשות מכוון עם הציבור הדתי בתקופה רגישה במיוחד, ערב הבחירות?

זו שאלה קשה, אבל ההתנהלות מחייבת לשאול אותה.

רק לפני חודשים ספורים הגיע המשבר סביב שילוב נשים בשריון עד כדי איום של ראשי ישיבות שלא לשלוח את תלמידיהם לחיל. הרמטכ"ל נפגש עם רבני הציונות הדתית, שמע מהם באופן ישיר את המצוקה ואת החשש שחיילים דתיים לא יוכלו לשרת בהתאם לאמונתם והבטיח שיהיה בסדר.

ומה השתנה?

זמיר עצמו הבהיר לאחר המפגש כי הוא ימשיך בהרחבת שילוב הנשים בתפקידי לחימה. צה"ל ממשיך להכשיר כמה שיותר פראמדיקיות, ועל פי עדות של בוגר הקורס הן נשלחות במכוון ליחידות השדה, למקומות שבהם ברור מראש שהמהלך יוצר חיכוך עם אוכלוסיית הלוחמים הדתיים.

זו אינה טעות זה אינו מקרה זו מדיניות מכוונת. שורשיה נטועים עמוק בתקופת הרמטכ"ל גדי איזנקוט, שבה הפך ערך השוויון למרכיב מרכזי יותר ויותר בעיצוב הצבא, בהשפעתם של ארגונים המקדמים תפיסות פרוגרסיביות, דוגמת פורום דבורה ו-INNS . זמיר ממשיך את הקונספציה הזאת ובכל הכוח.

וזו בדיוק הבעיה.

תפקידו של צה"ל איננו לחנך מחדש את החברה הישראלית. הוא איננו אמור לשנות את השקפת עולמם של בחורי ישיבות, והוא בוודאי אינו אמור להשתמש בשירות הצבאי כמכשיר לעיצוב מחדש של החברה בישראל.

תפקידו לנצח במלחמה.

כאשר הצבא עצמו טוען שחסרים לו אלפי לוחמים, הרמטכ"ל אמור לעשות הכול כדי לחזק את המוטיבציה של אחד הציבורים המסורים ביותר לשירות הקרבי. במקום זאת הוא בוחר בעימות. הוא מתעקש להרחיב מדיניות שמביאה בהכרח להתנגשות חזיתית עם טובי הלוחמים.

וכאן עולה גם שאלת העיתוי.

מדינת ישראל נמצאת בדרך לבחירות. סוגיית יחסי הציונות הדתית עם צה"ל רגישה פוליטית וציבורית מאין כמוה. האם הרמטכ"ל אינו מבין ששליחת לוחמי ישיבות לכלא על רקע שמירת גדרי השירות המשותף תצית עימות? או שאולי לכך בדיוק הוא מכוון?

בעבר, השפלת הציבור הדתי השתלמה. ראשי הציבור התכופפו - והציבור התיישר.

עתה קם דור חדש.

דור של לוחמים שמוכן למסור את הנפש, אבל לא את הנשמה. דור שאינו מוכן שיעבירו אותו חינוך מחדש בשם ערכי הפרוגרס. דור שמבין שהערכים היהודיים של קדושת המחנה אינם מכשול בפני הניצחון הם חלק מהכוח שיוביל את הצבא לנצח.

דור הניצחון אינו מכופף את ראשו מול דרגות ומחוות.

את דור הניצחון לא מפחידים בכלא ולא קונים במתק שפתיים.

עכשיו נדרשים מעשים: בירור והעמדה לדין, ככל שיימצא לכך בסיס, של המפקדים שיצרו את העימות המיותר; שינוי מערך ההכשרה כך שבכל תפקידי הלחימה ותומכי הלחימה יהיו די גברים כדי לאפשר לחיילים שומרי מצוות לשמור על קדושת המחנה; ובעיקר, שינוי רוח המפקד.

הפיקוד הבכיר בצה"ל צריך להפסיק לחנך מחדש את הלוחמים שלו ולהתחיל להתאים את עצמו למשימה שלשמה הוא קיים: לנצח.

האחריות לפגיעה ביכולת הלחימה ולגרירת הצבא לעימות ציבורי ופוליטי מיותר מוטלת בראש ובראשונה על הרמטכ"ל ועל שר הביטחון ישראל כ"ץ שמינה אותו ונושא באחריות המדינית למערכת הביטחון.

הכותב הוא יו"ר בוחרים במשפחה