בנימין נתניהו כבר אינו מסתפק בניסיון להסביר מדוע אסון 7 באוקטובר אינו באחריותו. הוא עושה דבר שאפתני בהרבה.
הוא מבקש לכתוב מחדש את הסיפור הפוליטי של 7 באוקטובר, כך שהאסון שאמור היה לסיים את הקריירה שלו יהפוך עד יום הבחירות דווקא לנימוק המתבקש, להמשך שלטונו.
מי שמקשיב להתבטאויותיו האחרונות מתקשה לראות בהן אמירות מקריות. נתניהו חוזר וטוען שהיו סימנים, שבכירי מערכת הביטחון הכירו אותם, שהם החליטו שלא להעיר אותו ושאילו היה מקבל את המידע בזמן היה פועל אחרת. אפשר להתווכח עם העובדות ואפשר לשאול מה ידע נתניהו קודם לכן, מה הייתה אחריותו לקונספציה, מה חלקו במדיניות כלפי חמאס ומה משמעות אחריותו העליונה של ראש ממשלה שכיהן שנים ארוכות כל כך.
אלה שאלות חשובות, אבל הן אינן רלבנטיות להבנת המהלך הפוליטי של נתניהו.
כדי להבין אותו צריך לשאול שאלה אחרת. מה נתניהו רוצה שהציבור יזכור כאשר יעמוד מאחורי הפרגוד.
התשובה היא שנתניהו מנהל עכשיו קרב על הזיכרון ועיצוב התודעה של הבוחר.
הוא מבין היטב שאי אפשר למחוק את 7 באוקטובר ממערכת הבחירות. אירוע בסדר גודל כזה אינו נעלם ואינו הופך להערת שוליים. לכן במקום לברוח ממנו נתניהו מנסה לשנות את משמעותו. אם אי אפשר למחוק את 7 באוקטובר, צריך לספר אותו מחדש.
המהלך הראשון הוא לנתק בין המחדל לבין המלחמה.
בתודעה הציבורית אלה היו מלכתחילה סיפור אחד. מדינת ישראל קרסה ב 7 באוקטובר ומאז היא נלחמת בתוצאות הקריסה. נתניהו מבקש לפרק את הרצף הזה לשני סיפורים שונים.
בסיפור הראשון נמצאים המודיעין, השב"כ, הצבא, ההתרעות, הסימנים בלילה וההחלטה שלא להעיר את ראש הממשלה. זה סיפור המחדל.
בסיפור השני נמצאים עזה, לבנון, איראן, החיסולים, המהלכים האזוריים וקבלת ההחלטות המדינית. זה סיפור המלחמה.
בסיפור הראשון נתניהו מבקש להתרחק ככל האפשר ממרכז התמונה. בשני הוא מציב את עצמו בדיוק במרכזה.
זה לב המהלך.
מפני שברגע שההפרדה הזאת מתקבלת, משתנה גם השאלה שעליה מתקיימות הבחירות. במקום לשאול כיצד התרחש האסון הגדול בתולדות המדינה במשמרתו של ראש הממשלה שכיהן כאן יותר מכל אדם אחר, הציבור מוזמן לשאול מי הנהיג את ישראל בשנים הקשות שבאו אחריו.
המעבר משאלה אחת לשנייה הוא כמעט כל הקמפיין.
נתניהו גם אינו חייב לשכנע את הציבור שאין לו שום אחריות ל 7 באוקטובר. זו משימה קשה ומבחינתו גם מיותרת. בחירות אינן ועדת חקירה והבוחר אינו נדרש לחלק את האחריות באחוזים בין ראש הממשלה, הרמטכ"ל, ראש אמ"ן וראש השב"כ. הוא נדרש להחליט למי לתת את קולו.
לשם כך די ביצירת הבחנה פשוטה יותר בין אחריות כללית לבין אשמה ישירה.
הבוחר יכול לחשוב שנתניהו היה ראש הממשלה ולכן בוודאי נושא באחריות, ובאותה נשימה להשתכנע שמי שקיבל את המידע בלילה, פירש אותו באופן שגוי ולא העיר אותו, נושא באחריות הישירה לאסון.
וכאן טמון יתרון פוליטי חשוב נוסף.
אחריות מדינית היא מושג מופשט. קשה להצמיד לה שעה, מסמך או שיחת טלפון. לעומתה, הטענה שהיו סימנים ולא העירו את ראש הממשלה היא סיפור פשוט שכל אדם מבין בתוך שניות. היו מי שידעו. היה מי שלא ידע. היו מי שהחליטו. והיה ראש ממשלה שאומר שאילו רק היו מעירים אותו, הדברים היו נראים אחרת.
זהו נרטיב פוליטי יעיל, חד וקליט דווקא מפני שהוא פשוט.
גם הזמן עובד לטובתו. בבוקר 7 באוקטובר הייתה עובדה פוליטית אחת כמעט מוחלטת. מדינת ישראל ספגה אסון חסר תקדים במשמרתו. מאז הצטברו על גבי התמונה הזאת שנים של מלחמה, חיסולים, מבצעים, הצלחות, כישלונות ושינויים דרמטיים במזרח התיכון.
ככל שהזמן חולף, 7 באוקטובר חדל להיות האירוע כולו והופך לנקודת הפתיחה של סיפור ארוך הרבה יותר.
ונתניהו מבקש להיות המחבר של הסיפור הזה.
כאן מתחולל ההיפוך החשוב ביותר. ראש הממשלה שבבוקר 7 באוקטובר היה האיש שהאסון אירע במשמרתו מבקש להפוך בדיעבד לאיש שקיבל לידיו מדינה שמערכותיה קרסו והוא זה שהוציא אותה מן התהום.
זו כבר אינה רק הסרת אחריות. זו החלפת תפקידים.
מהאיש שהמערכת קרסה תחת הנהגתו אל האיש שהציל מדינה שמערכותיה קרסו.
לכן גם הטענה שלא העירו אותו חשובה הרבה מעבר לוויכוח העובדתי על אותו לילה. היא מספקת במשפט קצר את כל מבנה הסיפור. אחרים ידעו. אחרים טעו. אחרים לא התריעו. וכאשר נתניהו סוף סוף קיבל את ההגה לידיו, הוא פעל.
כך האירוע שאמור היה להוכיח את כישלונו מתחיל לשמש הוכחה לכשירותו.
וזה אולי החלק המתוחכם ביותר במהלך.
נתניהו אינו מבקש מתומכיו לשכוח את האסון ואפילו לא לשכנע את עצמם שלא נעשו טעויות מדיניות. הוא מעניק להם סיפור שמאפשר להם להצביע עבורו דווקא מתוך עולם המושגים שנוצר אחרי 7 באוקטובר.
המערכת כשלה. הקונספציה קרסה. נתניהו אולי נושא באחריות כראש הממשלה. אבל כשהמדינה נקלעה למלחמה הקשה בתולדותיה, הוא הוא היה האיש שהחזיק את ההגה והוביל את כולנו לחוף מבטחים ואף אחד אחר לא מסוגל היה לעשות זאת טוב ממנו.
מבחינה אלקטורלית זה עשוי להספיק.
נתניהו מכיר היטב אמת בסיסית בפוליטיקה. הציבור מתכנס לסיפור פשוט וברור. סיסמתי וקליט. מי טעה ומי צדק, מי קרס ומי התאושש, מי היה חלש ומי היה חזק.
פוליטיקאי מנוסה אינו נאבק רק על העובדות שבתוך הסיפור. הוא נאבק על הזכות לקבוע מהו הסיפור.
וזה בדיוק הקרב שנתניהו מנהל עכשיו. האם הוא יכול להצליח בו? בהחלט. לא משום שהציבור ישכח את 7 באוקטובר, אלא משום שהציבור יזכור גם את כל מה שהתרחש אחריו.
נתניהו אינו זקוק למחיקת הזיכרון. הוא זקוק לשינוי משמעותו. הוא צריך שמספיק ישראלים יגיעו לקלפי כשהם זוכרים לא רק מי היה ראש הממשלה כאשר הכול קרס, אלא גם מי היה ראש הממשלה כאשר ישראל נלחמה, התאוששה ושינתה את המציאות שסביבה.
זה ההימור הגדול שלו. שבעה באוקטובר היה אמור להיות האירוע שיסיים את עידן נתניהו. נתניהו מבקש להפוך אותו לאירוע שיוכיח מדוע דווקא אחרי 7 באוקטובר ישראל עדיין זקוקה לו.
אם יצליח, זה יהיה אולי ההישג הפוליטי הגדול והפרדוקסלי ביותר בקריירה שלו. לא לשרוד למרות 7 באוקטובר אלא דווקא לנצח באמצעות הסיפור שהוא בונה עליו.