בחלק ממדינות ערב אין לאחים המוסלמים מקום בזירה הפוליטית. המשטרים רואים בהם איום, פעילותם נאסרת ולעיתים אנשיהם אף נרדפים. אלא שלדברי המזרחן ד"ר מרדכי קידר, מאחורי היחס התקיף הזה עומדת שאלה בסיסית הרבה יותר: מה בעצם מבקשת התנועה להשיג?
קידר מציג שלוש מטרות מרכזיות של ארגוני האחים המוסלמים ברחבי העולם. הראשונה היא "לחסל את הכיבוש הזר, בריטי, צרפתי, אמריקאי, איטלקי וכו', ואת השליטים שממלאים את ההוראות של השליטים הזרים כמו גמאל עבד אל-נאצר. המטרה השנייה היא לחסל את התרבות של המערב שחדרה לעולם האיסלאמי והכניסה ערכים כמו דמוקרטיה ושינויים חברתיים כמו מעמד האישה, שאינם מקובלים על האיסלאם. המטרה השלישית היא, אחרי סילוק השלטון והתרבות הזר, להחיל את השריעה כחוק המדינה".
מנקודת מבטם של שליטי האזור, אומר קידר, מדובר אפוא בהרבה יותר מיריב פוליטי. שליטים כמו א-סיסי במצרים, המלך חוסיין ובנו עבדאללה בירדן, או בשאר אסאד ואביו בסוריה, מבינים שהתנועה אינה מבקשת רק להשפיע על השלטון אלא, לשיטתה, להחליף אותו. מכאן גם האיסור על פעילותה במדינות שונות.
אלא שהאיסור הזה אינו מוחלט. בעוד הדלת הפוליטית נסגרת, הפעילות החברתית מצליחה לעיתים להישאר מתחת לרדאר - או לפחות להתקיים תחת עינה הפקוחה של המדינה. במצרים, מספר קידר, היו אף מקרים שבהם השלטונות העלימו עין ממועמדים עצמאיים שהזדהו עם תפיסת האחים המוסלמים.
גם בתחומי הרווחה, החינוך והרפואה המציאות מורכבת יותר. "כשפותחים מרפאה לנשים אי אפשר לדרוש שיסגרו אותה, בעיקר כאשר שם מדובר במרפאות שהצוות הרפואי בהן מורכב כולו מנשים. כשהם מקימים בתי ספר איסלאמיים לא ניתן לסגור את זה, ולכן משאירים את הפעילות החברתית, אבל תחת פיקוח המדינה".
וכאן מגיעה ישראל לתמונה. קידר מזכיר את פתיחתה של שלוחת 'יד שרה' באום אל-פחם בידי ארגונו של ראאד סלאח. באירוע השתתף גם מייסד 'יד שרה', הרב אורי לופוליאנסקי ז"ל, ואף גזר את הסרט. למיטב ידיעתו של קידר, גם לאחר שהפלג הצפוני של התנועה האסלאמית הוצא אל מחוץ לחוק, הסניף עצמו לא נסגר.
אבל השאלה המעניינת יותר נוגעת דווקא לזירה הפוליטית: האם אפשר למתוח קו בין התנועות הפוליטיות שהצמיחו האחים המוסלמים במדינות האזור לבין רע"מ של מנסור עבאס?
לדברי קידר, המפתח להבנת התמונה הוא היכולת של כל תנועה להתאים את עצמה לכללי המשחק במדינה שבה היא פועלת. הוא מזכיר כי בשנות התשעים פעל גם ארגון חבלה בראשות השייח נימר דרוויש, אך לדבריו, מעבר לכך משתדלת התנועה לפעול בתוך גבולות החוק הישראלי.
כך, הוא אומר, אנשיה מצהירים בפומבי על התנגדות לטרור, מתמודדים בבחירות לכנסת ומבקשים להגיע לעמדות השפעה. אלא שלפי קידר, מאחורי ההשתלבות בכללי המשחק הדמוקרטיים נותרת מטרה אחרת: להמתין לשעת כושר שתאפשר את פירוקה של ישראל מבפנים.
וכאן מתחדד הפרדוקס: מדינות ערביות מסוימות אוסרות את פעילות האחים המוסלמים משום שהן רואות בהם איום על המשטר, בעוד בישראל יכולה תנועה המזוהה עם אותה אסכולה להשתלב במערכת הפוליטית ולהתמודד בבחירות.
האם ישראל פשוט מקלה יותר? קידר סבור שהתשובה נמצאת בלב ההגדרה של ישראל כמדינה דמוקרטית. כל עוד אדם או תנועה אינם עוברים על החוק, המדינה אינה יכולה לאסור עליהם לחשוב, לדבר או להחזיק גם בעמדות קשות כלפי עצם קיומה. מבחינתו, זה אינו כשל מקרי בשיטה אלא המחיר המובנה שלה.
"זה המחיר שמדינה דמוקרטית משלמת על היותה דמוקרטיה. אם היינו דיקטטורה שבה לא ניתן לחשוב, לא בטוח שהיינו רוצים לחיות פה, והמחיר הוא ששונאי ישראל חושבים מדברים ומתכננים את פירוקה של המדינה".