היועצת הזוגית נעמה אנסבכר מתריעה בריאיון לד"ר חנה קטן באולפן ערוץ 7 מפני המחיר השקט שמשלמות משפחות המילואים: השיבה המורכבת הביתה, שינוי הזהות של בני הזוג והילדים שחוששים ליצור קשר עם אבא שעומד לעזוב שוב.
לדבריה, חיזוק המשפחה חייב להפוך למשימה לאומית: "עוד לפני הביטחון הלאומי נמצאים הבית והיסודות שלו".
בשנים האחרונות התרגל הציבור הישראלי למדוד את מחיר המלחמה באמצעות מספר ימי המילואים, משך ההיעדרות מהבית והנטל המוטל על בן או בת הזוג שנותרו מאחור. אלא שלדברי היועצת הזוגית והמרצה נעמה אנסבכר, אחד המחירים העמוקים ביותר מתחיל דווקא ברגע שבו המילואימניק חוזר הביתה.
"המלחמה עדיין נוכחת מאוד", היא אומרת. "יש את הדברים הגלויים מעל פני השטח - ההיעדרות של המגויסים, הילדים שעברו חופשה בלי אבא, המשפחות שחוות חגים לבד והרווקים שלא מצליחים ליצור קשרים כי הם מגויסים כל הזמן. אבל לצד זה צריך לדבר גם על המחיר השקוף".
אנסבכר נזכרת בשיחה שנערכה בבית הספר של בנה, שבה נשאלה אם בעלה, יאיר אנסבכר, מגויס באותה עת. תשובתה ביקשה להסיט את המבט מהשאלה המקובלת אל מציאות מורכבת בהרבה. "אמרתי להם שאם הם רוצים לדעת באמת מה קורה בבתים של התלמידים, שיפסיקו לשאול אם האבא מגויס ויתחילו לשאול אם הוא חזר. החל ממרץ 2024 בערך, הקשיים הם לא רק חוסר הנוכחות של האבא ובן הזוג - אלא גם החזרה שלו הביתה".
לדבריה, המלחמה אינה עומדת לבדה במרכז הדיון. היא רק האיצה תהליכים עמוקים שכבר התרחשו בחברה הישראלית וערערו תפיסות בסיסיות בנוגע לבית, למשפחה ולתפקידיהם של בני הזוג. "אנחנו חווים כבר תקופה ארוכה סימני שאלה מהותיים על מהו בית, מהי משפחה ומה התפקיד שלה בעולם. יסודות שהתרגלנו לחיות על פיהם נמצאים תחת סימני שאלה של זהות".
מכאן מגיעה גם הקביעה שלה כי חיזוק הבית אינו עניין פרטי בלבד. "מבחינתי, המשימה הלאומית הראשונה היא הבית", היא אומרת. "אני מעיזה לומר שאפילו לפני הביטחון הלאומי, וסליחה מבעלי שעוסק בתחום, נמצאים הבית והיסודות שלו. האתגרים נכנסו פנימה לכל החברות והמגזרים, ואנחנו כחברה משלמים מחיר נורא על ההשלכות".
בעלה, יאיר אנסבכר, עוסק בתחומי הביטחון, התקשורת והעשייה הציבורית. היא מתארת אותו כאדם שכל חייו מוקדשים לטובת עם ישראל. "כל ליבו ונשמתו הם עם ישראל, בלי קלישאות. הלילות והימים שלו מוקדשים לניסיון לעזור, להוביל מהלכים ולתרום בכל מקום שבו הוא יכול". עם זאת, גם בביתם, כמו בבתים רבים בישראל, המציאות הלאומית והמציאות המשפחתית נשזרו זו בזו והציבו אתגרים שלא היו מוכרים קודם לכן.
כדי להסביר את עומק המשבר, אנסבכר נעזרת במושג מקצועי המכונה "החוזה הבלתי כתוב". לדבריה, כל מערכת יחסים - בין בני זוג, בין הורים לילדים ואף בין שכנים - מבוססת על מאגר עמוק של ציפיות, גם כאשר הצדדים מעולם לא שוחחו עליהן.
"החוזה הוא המחסן הרחב והעמוק של הציפיות שיש לי מהקשר, מההתנהגות שלך בתוכו ומההתנהגות שלי", היא מסבירה. "הוא משקף את המודלים שפגשתי לאורך חיי, את מערכת הערכים שלי, את הפחדים, החלומות והמקומות העמוקים ביותר בנפש".
הקושי מתחיל כאשר אחד הצדדים אינו מגיב בהתאם לתסריט הפנימי של האחר. "לכל אחד מאיתנו ברור מאוד איך בן או בת הזוג אמורים להגיב. המילה 'אמור' היא מילת המפתח. כאשר הצד השני לא ממלא את החלק שלו, אנחנו חווים הפרת חוזה. אבל זה חוזה שלא נכתב מעולם: אין שום דף, אף אחד לא יודע על מה הוא חתום, ובכל זאת הצד השני מתנהג כאילו חתמנו".
בחיים רגילים, החוזה הזוגי נדרש להתעדכן בכל מעבר: לידת ילד, שינוי מקום עבודה, עזיבת הילדים את הבית, טיפול בהורים מבוגרים או שינויים אישיים ורגשיים. למרות זאת, זוגות רבים ממשיכים להיאחז בציפיות שנוצרו בתחילת הקשר גם כאשר המציאות כבר השתנתה לחלוטין.
"אנחנו אנשים אחרים, עוד ילד הצטרף, החלפנו עבודה ודברים קרו - אבל את החוזה אנחנו שוכחים לשנות", אומרת אנסבכר. "אנחנו נאחזים בקרנות המזבח של חוזה שכבר אינו תקף. הוא לא עבר עדכון גרסה למציאות של היום".
המלחמה, לדבריה, האיצה בתוך חודשים תהליכים שבדרך כלל נמשכים שנים. אנשים חזרו משירות ממושך עם תפיסות חדשות בנוגע לאמונה, לעבודה ולחיים שהם מבקשים לעצמם. "יש שחזרו ואמרו: אלה לא החיים שאני רוצה, אני רוצה משהו אחר. לצערי, יש גם מי שחוזרים ואומרים: זה לא הבית שאני רוצה. אנחנו עדים ליותר משפחות שמתפרקות, ואני משערת שחלק לא קטן מהן לא היו מגיעות למצב הזה ללא המלחמה".
היא אינה טוענת שכל השינוי שלילי. בני אדם יכולים לשוב מהמלחמה בוגרים, עמוקים ומחוברים יותר. אלא שהצמיחה דורשת הכרה בכך שהאיש והאישה שנפגשים מחדש בבית אינם בהכרח אותם בני אדם שנפרדו בתחילת השירות.
"האישה שהייתה בבית עד 7 באוקטובר והגבר שהיה בו עד 7 באוקטובר כבר אינם, ואולי הם גם לא יחזרו", היא אומרת. "זו לא בהכרח בשורה שלילית. יכול להיות שצמחנו, אמנם מתוך כאב. כאבי גדילה כואבים, אבל שם יכולה להתרחש גדילה - אם נאפשר אותה".
הקושי מתעצם משום שבני המשפחה אינם מקבלים זמן להסתגל. המילואימניק חוזר, הבית מנסה להתארגן סביב נוכחותו, וכעבור זמן קצר הוא יוצא שוב. השגרה המשפחתית הופכת לתנועה מתמדת בין פרידה לאיחוד, בלי שאיש מבני הבית מצליח להניח את רגליו על קרקע יציבה.
"יש לי תיאוריה לא בדוקה שהנפש תמיד נמצאת בפיגור אחרי המציאות", אומרת אנסבכר. "המציאות מתרחשת - אני מתארסת, מתחתנת, מביאה ילד לעולם או משנה עבודה - ועד שהנפש מדביקה את הקצב לוקח לה זמן. במלחמה אין לנו את הזמן הזה. הוא חוזר, צריך להסתגל לכך שהוא בבית, ואז הוא שוב הולך ושוב חוזר".
המודל של שבוע בבית ושבוע בשירות, שהונהג לדבריה בחלק מהיחידות, מעורר ביקורת קשה בקרב משפחות. "הוא נמצא, הוא לא נמצא - איך מסתגלים למשהו שאין לו מסגרת? איך בונים דבר שמסוגל להחזיק את כל השינויים האלה?".
לכך מצטרף הפער העמוק בין שפת הצבא לשפת המשפחה. העולם הצבאי נשען על תכליתיות, דריכות, משימות וקצב מהיר. הבית דורש הקשבה, סבלנות, רכות ונוכחות מסוג אחר. "אלה לא עברית ואנגלית", מדגישה אנסבכר. "אלה שתי שפות שהיסודות המפעילים אותן כמעט הפוכים. איך אדם אמור לקפוץ ביניהן פעם אחר פעם?".
אחד המשפטים הקשים ששמעה מנשות מילואים היה: "לפעמים אני מעדיפה שהוא לא יחזור". אין הכוונה, היא מבהירה מיד, לכך שלא ישוב בשלום, אלא לבקשה שיוותר על חופשה קצרה ויישאר במקום אחר. בעבור חלק מהנשים, כל חזרה קצרה פותחת מחדש את מעגל ההתרגשות, ההסתגלות והפרידה.
"היא למדה להיות לבד ובנתה בעמל רב, בדם, יזע ודמעות, מערכת שמאפשרת לה לשרוד", מסבירה אנסבכר. "ואז הוא מגיע ומשבש את מה שהיא בנתה. אבל קשה לתאר את המבט של הגברים ששומעים משפט כזה. התחושה העמוקה שלהם היא: אין לי מקום כאן".
תחושת חוסר השייכות אינה נותרת רק בין בני הזוג. לעיתים גם הילדים, שמתרגלים לתקשר עם האם בלבד, מתקשים להשיב את האב אל תוך חייהם. ד"ר קטן סיפרה על חתנה, שביצע תקופות מילואים ממושכות, וכאשר חזר הביתה שאלו אותו ילדיו היכן יישן למחרת.
"זה סיפור נפלא וכואב", אומרת אנסבכר. "זו בדיוק השאלה: מה המקום שלי עכשיו בבית? איזה מקום מפנים לי, אם ממילא אני עומד לעזוב שוב?". לדבריה, יש משפחות שבהן הילדים כבר מתקשרים עם האב דרך האם, מתוך פחד להיקשר שוב ולהתמודד עם פרידה נוספת.
המציאות הזאת, היא מוסיפה, מערערת את אחד מששת הצרכים הרגשיים המרכזיים המניעים כל אדם: תחושת השייכות. לצידה היא מונה גם נאהבות, הערכה ונראות, יציבות, עצמאות ומשמעות. כל אדם זקוק לששתם, אך בדרך כלל אחד מהם דומיננטי במיוחד ומשפיע על התנהגותו ועל הציפיות שהוא מביא אל הקשר.
הצורך בנאהבות אינו מסתכם בידיעה שאוהבים אותנו. "אני צריכה להרגיש את זה, לחוש ולחוות את זה", היא מדגישה. הצורך בהערכה מבקש לראות ולקבל אישור, ואילו הצורך ביציבות מבקש לדעת מה יתרחש מחר, שהבית מסודר ושהאדם יודע היכן הוא עומד.
השנים האחרונות, מאז מגפת הקורונה וביתר שאת בתקופת המלחמה, ערערו במיוחד את היציבות. "אנחנו כחברה חיים עם חוויה של דפיקה על הדלת, גם אם בן הזוג אינו במילואים כרגע. אנחנו מחכים לדבר הבא ולא יודעים מה עומד לקרות".
אנסבכר נזכרת במילואימניק שאמר לה באחת מהרצאותיה: "אני מרגיש שאני עומד על השבר הסורי-אפריקני ולא יודע היכן להניח את הרגליים. האדמה נפערת, אבל אני לא יודע מאיזה צד". לדבריה, המשפט מבטא הישרדות שאינה רק פיזית אלא גם קיומית ונפשית.
"התקשורת לכאורה התקדמה והחברה התקדמה, אבל אנחנו עדיין עמוק בתוך מחירי המלחמה", היא קובעת. את חוסר הסבלנות, הכעס והקושי להכיל היא מזהה גם באירועים יומיומיים. מריבה בין שתי נשים בתור לחנות בקניון נראתה לה כביטוי נוסף למתח המצטבר: "יש יותר כעס מסביב ויותר קושי להחזיק דברים. אני מייחסת את זה למלחמה".
ששת הצרכים הרגשיים אינם נוגעים רק למשפחות המילואים, אלא גם למריבות המוכרות סביב החגים. ויכוח על שעת היציאה לבית ההורים, על הבגדים שייקנו לילדים, על מראה שולחן החג או על השאלה אם להעיר ילד לתפילה נראה לעיתים טכני - אך מתחת לפני השטח מסתתר צורך עמוק בהרבה.
"להגיע להורים שלי שעה לפני החג או דקה לפני החג זו לא תמיד שאלה של לוח זמנים", מסבירה אנסבכר. "אולי אני צריכה את האישור של אימא שלי שאני בסדר. אולי זה קשור ליציבות ולפחד מהפקקים. פתאום האיחור מקבל פנים אחרות. הלחץ הוא רק התחפושת - מתחתיו מסתתר משהו אחר".
כך גם בוויכוח על קניית בגדים חדשים כאשר החשבון המשפחתי נמצא במינוס. בן הזוג שמציג טיעון כלכלי עשוי להיות צודק לחלוטין, אך עדיין להחמיץ את הצורך הרגשי המונח מולו. ייתכן שמאחורי הבקשה לבגדים נמצאים צורך בהערכה, רצון להרגיש נראית או שאיפה לחוות את החג באופן מסוים.
"ברגע שבני זוג משנים את השיח ועוברים מהמגרש של קונפליקט והישרדות לשאלה 'מה את צריכה ומה אני צריך, והאם שני הדברים יכולים לחיות תחת קורת גג אחת' - כל השיח משתנה. שם יכולה להתחיל צמיחה".
אנסבכר עוסקת בנושא גם בספרה "לריב כמו מקצוענים". הבחירה בכותרת נועדה להבהיר כי קשר בריא אינו נשען רק על כוונות טובות או על אהבה, אלא גם על מיומנויות שאפשר וצריך ללמוד. מריבה אינה בהכרח עדות לכישלון; לעיתים היא דווקא מעידה שהקשר עדיין חי וששני הצדדים מבקשים להישמע.
המטרה, לדבריה, היא להפוך את מיומנויות הקשר למשימה מערכתית שתילמד בתיכונים, בצבא ובאוניברסיטאות. היא כבר מלמדת את הנושא לבני נוער ופועלת לקידום מהלך רחב יותר במשרד החינוך. "צריך לדבר על תרבות של שיח, על הדרך שבה יוצרים קשר ועל תקשורת. לא מספיקים סלוגנים. צריך סימולציות ולהפוך את הדבר הזה למקצוע בתוך המערכת".
מעבר למחיר הרגשי, היא מצביעה גם על המחיר החברתי והכלכלי שמשלמת המדינה בשל התפרקות משפחות וקשרים. מחלקות הרווחה, בתי המשפט לענייני משפחה וההתמודדות עם נוער בסיכון הם רק חלק מהמערכות שנושאות בתוצאות. "מיליארדים מתבזבזים בכל שנה על השלכות המצב הזה", היא מעריכה. "לא הכול יכול להימנע, אלה החיים בעולם הזה, אבל למה לעבור כל כך הרבה כאב אם אנחנו יכולים לצמצם אותו ולהכשיר את עצמנו ואת הדור הבא?".
למרות האזהרות, אנסבכר מסיימת את השיחה בנימה אופטימית. היא מאמינה שהמשבר מסוגל להצמיח בתים חזקים ועמוקים יותר, אם החברה תעז להביט במחירים ולא תותיר את המשפחות להתמודד לבדן.