לקראת ראש השנה מפרסם יהושע שני, אביו השכול של סרן אורי שני הי"ד וממייסדי פורום הגבורה, מאמר אישי ומרגש שבו הוא מתאר כיצד השתנתה עבורו משמעותן של תפילות החג מאז נפילת בנו במלחמה.
בפתח דבריו מתעכב שני על אחת הפסקאות המוכרות ביותר בתפילת ראש השנה - "ובבן הנעקד ישבית מדיננו" - ומסביר כי מאז שמחת תורה היא כבר אינה עוד פיוט עתיק עבורו, אלא תפילה שמקבלת פנים ושם.
"בצילם של אברהם ויצחק, העוקד והנעקד, ישנה תפילה אחת שבשנים האחרונות אינני מסוגל לומר כפי שאמרתי אותה פעם", הוא כותב.
שני חוזר אל ראש השנה תשפ"ד, ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה, אז ראה בפעם האחרונה את בנו אורי בבית הכנסת. "התפללנו ותיקין. אורי ישב בירכתי בית הכנסת, טלית צחורה לראשו, כולו ריכוז ודבקות. כשסיימתי את תפילת העמידה הבטתי בו. אינני יודע מדוע דווקא אז נעצר מבטי עליו. ראיתי את פניו המאירות, ונמלא ליבי שלווה ונחת של אב. לא ידעתי שאני נוצר בתוכי תמונה שתלווה אותי עד יומי האחרון".
ימים אחדים לאחר מכן, בשמחת תורה, יצא אורי עם חבריו להילחם ולהציל אזרחים, ונפל בקרב. "אורי רץ עם חבריו אל האש כדי להציל את בני עמו - ונעקד על מזבח הגנת העם והארץ", כתב אביו.
במאמרו מרחיב שני את נקודת המבט מהכאב האישי אל כאבה של האומה כולה. הוא מזכיר את מאות הלוחמים שנפלו מאז, את הפצועים ואת משפחות השכול, וכותב כי המילים "ובבן הנעקד" כבר אינן רק נוסח התפילה - אלא פניהם של בני הדור שנפלו במערכה.
בהמשך הוא נושא תפילה אישית: "אבינו מלכנו, זכור לנו את אורי שלנו, שהיה טהור בחייו ורץ להציל את בניך אהוביך. זכור את חבריו הגיבורים. זכור את מאות בניך שמסרו את נפשם מאז שמחת תורה למען עמך, ארצך ותורתך".
את מאמרו הוא מסיים בתקווה לשנה של ניצחון ותקומה: "איננו מבקשים לשכוח את העקדה. אנחנו מבקשים שהיא לא תהיה לשווא". רגע לפני חתימתו הוא שב בזיכרונו אל אותו בוקר של ראש השנה, אל בנו היושב עטוף בטלית לבנה בבית הכנסת, ומסיים בתפילה: "אבינו מלכנו, זכור לנו את עקדת בנינו... וכתוב אותנו, בזכותם, בספר חיים, ברכה, שלום, ישועה ונחמה".