ערב ראש השנה, כאשר משפחות רבות מתכנסות סביב שולחן החג, יש מי שמתכוננים לימים הללו בתחושת מועקה גדולה. עבור הורים שכולים, חגי תשרי אינם רק ימי שמחה והתחדשות - אלא גם ימים שבהם הכיסא הריק מורגש יותר מכל.
בפודקאסט מרגש לקראת החגים, מספרים שמעון גולובנציץ, אביו של דוד הי"ד שנפל בחברון, ומירב חג'אג', אמה של שיר הי"ד שנרצחה בפיגוע בארמון הנציב, כיצד הפכו השנים של האבל למסע משותף של תקווה, אמונה ועשייה.
השניים מספרים כי כלל לא הכירו לפני השכול. רק לאחר נפילת ילדיהם נפגשו במקרה בהר הרצל, סמוך לקברי ילדיהם, ומאז הפכו למשפחה אחת. "התחבקנו ומאז אנחנו הולכים יחד", מספר גולובנציץ. "אנחנו סוללים ביחד את הדרך הזאת". חג'אג' מוסיפה: "החיים לא היו מפגישים אותנו בשום דרך אחרת".
אחד המסרים המרכזיים שמבקש גולובנציץ להעביר למשפחות שאיבדו לאחרונה את יקיריהן הוא ההבחנה בין אבל לשכול. "הרב ריסקין אמר לי שאנשים מתבלבלים בין אבל לשכול. אבל הוא על העבר. שכול הוא העתיד - והוא נשאר איתך כל החיים", הוא מספר.
משפט נוסף שנחרט בו מאז השבעה מלווה אותו עד היום: "מישהי אמרה לי שהשכול הוא נכות. אבל כמו כל נכות - אתה מחליט אם תהיה נכה מאה אחוז או חמישה אחוזים. זאת הבחירה שלך".
לדבריו, החיים לאחר האובדן דומים לאדם שאיבד את רגליו. "הוא כבר לא ילך כמו קודם, אבל הוא ילמד ללכת עם פרוטזות. הוא אפילו ילמד לרוץ. גם אנחנו כבר לא נחיה כמו פעם, אבל אפשר ללמוד לחיות לצד הכאב".
מירב חג'אג' מודה שגם אחרי עשור הכאב אינו מתעמעם. "כואב לי גם היום. יהיו נכדים, יש ילדים, יש הרבה טוב בחיים - אבל הדמעה נשארת. צריך ללמוד להחזיק יחד את הצער ואת האושר".
לדבריה, דווקא מפגש עם אם שכולה שאיבדה את בנה תשע שנים קודם לכן העניק לה תקווה. "היא אמרה לי: 'טוב לי היום'. היא בכתה, אבל אמרה שטוב לה. אז הבנתי שגם לנו יהיה טוב, למרות שהכאב לא ייעלם לעולם".
לקראת ראש השנה מתארים השניים את הקושי המיוחד שמביאים עימם החגים. "אנחנו פשוט מחכים שזה יעבור", מודה חג'אג'. "אני חייבת סביבי הרבה אנשים, הרבה רעש, הרבה משפחה. אני לא מסוגלת להיות בשקט".
גם גולובנציץ מסכים. "אלה ימים קשים מאוד להורים שכולים. אבל כבר למדנו שבסוף מרימים את הראש. גם אחרי יום הזיכרון, גם אחרי יום ההולדת, גם אחרי האזכרה".
כשנשאל מה הציבור יכול לעשות למען המשפחות השכולות, משיב גולובנציץ בפשטות. "אנחנו לא צריכים כלום. אנחנו רק רוצים חיבוק. לדעת שלא שכחו את הילדים שלנו. שזוכרים בשביל מה הם נפלו".
לצד הכאב, שניהם בחרו להפוך את זכר ילדיהם לעשייה בלתי פוסקת. משפחת חג'אג' ממשיכה את מפעל חלוקת סלי המזון שהובילה שיר בחייה, ומגיעה מדי חג למאות משפחות נזקקות.
"כבר ביום ראשון אחרי השבעה יצאנו שוב לחלוקת המזון", מספרת חג'אג'. "לאנשים נדמה שאנחנו נותנים לאחרים, אבל האמת היא שאנחנו מקבלים מזה הרבה יותר".
גם משפחת גולובנציץ ממשיכה את דרכו של דוד. הנער שנהג לחלק מזון למשפחות נזקקות הפך לאחר מותו למקור השראה למפעל עצום של חלוקת תפילין לחיילי צה"ל, ובמיוחד לחיילים בודדים ולחיילים הנמצאים בהליכי גיור.
גולובנציץ מספר בהתרגשות על זוג תפילין שנמצא בשלמותו בתוך טנק שנשרף במלחמת יום הכיפורים, והוענק לאחר חמישים שנה לחייל בודד שעלה מארצות הברית וביקש להניח תפילין לראשונה.
"זה הסיפור שלנו", הוא אומר. "חייל שמסר את נפשו לפני חמישים שנה מעביר את התפילין שלו לחייל שמסר את נפשו כדי לעלות לארץ. אנחנו מעבירים את הלפיד מדור לדור. זו המסירות, זה הניצחון שלנו, ובזכות זה נביא את הגאולה".