הפרסום בעיתון "הארץ" בדבר שיחה עלומה שהתקיימה - או לא התקיימה - בין ראש הממשלה לנשיא איחוד האמירויות כשבוע לפני השבעה באוקטובר, היכה גלים במערכת הפוליטית.
אלא שמעבר לתוכן הדברים, שיתברר אולי בעתיד בין כותלי בית המשפט במסגרת תביעת הדיבה, שאלת התזמון זועקת לשמיים.
קשה שלא להשתאות מול המקריות המופלאה: מידע שכנראה היה בידי מפרסמיו במשך חודשים ארוכים צף לפתע אל פני השטח דווקא ביום סגירת הרשימות לכנסת - בדיוק ברגע שבו יש ניסיון להסיט את תשומת הלב מהשריונים של נתניהו לעבר נרטיב אחר.
לצד המקריות הזו, מדהים היה לגלות שהראשונים לגנות את נתניהו ולצאת בהצהרות שונות היו נפתלי בנט ויאיר לפיד. בנט היה על הקו ממש כמרואיין המרכזי, כמה דקות אחרי שבע, ביומן הבוקר של רשת ב' - שמי שמכירים יודעים שמדובר בראיון שבדרך כלל נקבע בערב שלפני השידור.
גילוי נאות חשוב. אני תומך בהקמת ועדת חקירה ממלכתית, עצמאית ובלתי מתפשרת שייבת לחקור את מחדלי השבעה באוקטובר לעומקם, לבחון את התנהלותו של בנימין נתניהו, ולא להעניק הנחות לאף גורם בהנהגה המדינית והביטחונית.
אולם יש פער תהומי בין דרישה לחקר האמת לבין הפיכת מחדל לאומי לקרדום פוליטי לחפור בו באמצעות הדלפות מתוזמנות.
כאן בדיוק טמון הכשל העמוק של ראשי האופוזיציה. כמי שסיקר את המערכת הפוליטית לא מעט שנים, הכלל פשוט: כאשר פרסום נראה מתוזמן ומריח מתוזמן - הוא בדרך כלל כזה.
במקום להחליש את נתניהו, המהלך הזה משחק באופן מושלם לידיו ומזין ישירות את נרטיב הרדיפה הוותיק שלו. כשהציבור בימין רואה קמפיין מתוזמר, המובל בידי פוליטיקאים שבעצמם נשאו באחריות ביטחונית ופוליטית בשנים שקדמו לאסון, התוצאה היא הפוכה לחלוטין: ציפוף שורות, ביצור המחנה והזרקת מוטיביציה למחנה הליכוד. וזה עוד לפני קמפיין הגאוועלד המסורתי של נתניהו בימים שלפני הבחירות.
הפערים הניכרים בין סקרי ערוצי המיינסטרים לבין הסקרים המוצגים בערוצים המזוהים עם הימין מוכיחים שההכרעה רחוקה מלהיות סגורה. הציבור הישראלי אינו תמים. איש ממצביעי הימין לא יעבור למחנה לפיד, בנט או איזנקוט כתוצאה מעוד כותרת מוזמנת.
מתנגדי נתניהו סירבו ללמוד את לקחי מערכות הבחירות הקודמות, שבהן הפסידו בדיוק מאותה הסיבה: התמכרות לקמפיין של "רק לא ביבי", שאיחד את הימין סביבו. אם האופוזיציה מעוניינת באמת להציב אלטרנטיבה שלטונית, עליה לשנות דיסקט - לחדול מסיסמאות השנאה, להפסיק לברוח מאחריותה שלה, ולהתחיל לדבר על מה שבאמת מעסיק את האזרח: יוקר המחיה, חזון אמיתי של אחדות, והתחייבויות ברורות לעתיד - כאלה שנוכל להאמין שגם יתקיימו במציאות.
כל עוד גוש המרכז-שמאל ימשיך לבסס את קיומו אך ורק על שלילת נתניהו במקום על בניית אמון מול העם, הוא עשוי להתעורר בבוקר שאחרי הבחירות ולגלות שוב שהציבור פשוט לא קנה את הסחורה הזו.