בספטמבר 1938 נחת נוויל צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה, בשדה התעופה בלונדון כשהוא מנפנף בפיסת נייר היסטורית. הוא היה משוכנע שבאמצעות הפגנת איפוק, ויתורים משמעותיים והימנעות מעימות מלא, הוא קנה את אהדת העולם והבטיח שקט.
צ'מברליין חשב שהגמישות המוסרית שלו היא ניצחון אסטרטגי, אך וינסטון צ'רצ'יל היטיב לנסח את האשליה הזאת: "בריטניה יכלה לבחור בין חרפה למלחמה. היא בחרה בחרפה, ותקבל מלחמה". הניסיון לקנות לגיטימציה דרך התקפלות מוסרית התרסק אז על קרקע המציאות, ונראה שגם היום אנחנו מתקשים ללמוד את הלקח.
השבוע פרסם דובר צה"ל ציוץ שבו נראה תיעוד של תקיפה אווירית לעבר מחבל חמאס. ברגע האחרון, ממש לפני הפגיעה, מוסט החימוש ממסלולו כדי להימנע מפגיעה באזרחים ששהו בקרבת מקום. הצצה מהירה בנתוני הציוץ הזה חושפת תמונה מרתקת: מספר התגובות לפוסט גבוה כמעט פי שניים ממספר הלייקים. הנתון החריג הזה אינו מקרי, הוא מעיד בבירור על ציבור זועם.
אזרחים לא הגיבו כדי לפרגן, אלא כדי לפרוק תסכול עמוק לנוכח הדיסוננס הצורם שבין צבא שאמור לחתור לניצחון לבין מה שהם רואים מול עיניהם. ואחרי כל זה, כשחוזרים להביט בציוץ עצמו, ההבנה מטרידה עוד יותר: העובדה שצה"ל טורח לערוך, לפרסם ולהבליט דווקא את רגע סטיית החימוש והצלת המחבל, מעידה שמערכת ההסברה הצבאית עדיין רואה בתיעוד הוויתור הזה סוג של הישג שיש להתהדר בו.
יהיו שיטענו כי הציוץ משרת את המדינה ומסייע למדינה בהסברה ויצירת לגיטימציה בינלאומית. לטענתם, הצגת צה"ל כצבא הפועל על פי דיני הלחימה הבינלאומיים ועושה מאמצים למזער פגיעה ב"בלתי מעורבים" מסייעת לישראל להדוף ביקורת בבתי הדין הבינלאומיים, ולשמר תמיכה של בנות בריתה, ובראשן ארצות הברית. אך את הטיעון הזה יש לדחות על הסף. מי ששונא אותנו ישנא אותנו עם ובלי קשר לציוץ מעין זה. ההוכחה המוחצת לכך הגיעה מיד למחרת, כאשר מדינות רבות באירופה, ובראשן בריטניה, הטילו עלינו סנקציות. יהיו כאלו שינסו לטעון שהסרטון חושף לעולם את השימוש הציני של חמאס במגנים אנושיים, אך גם זו טענה חלשה. את השימוש במגנים אנושיים היה ניתן להוכיח לעולם באותה מידה של יעילות גם דרך חיסול המחבל והפגיעה באזרחים שסביבו, תוך חשיפת המציאות כפי שהיא.
מעבר לכישלון ההסברתי, יש כאן פגיעה אנושה בהרתעה. בשכונה המזרח-תיכונית שבה אנו חיים, פרסומים שמדגישים זהירות-יתר ומוסריות מהוססת אינם נתפסים כנקודת זכות. האויב לא רואה בסרטון הזה תעודת יושר, אלא מזהה אותו כנקודת חולשה מובהקת, כחוסר נכונות ללכת עד הסוף ולשלם את המחיר הנדרש כדי לנצח.
חמור מכך, החשיפה הפומבית של ויתור על חיסול מחבלים בגלל נוכחות אזרחים היא בבחינת עידוד ישיר לשימוש במגנים אנושיים. כשאנחנו מאותתים לחמאס שהאסטרטגיה שלו עובדת היטב, אנחנו למעשה מעודדים אותם להמשיך ולהסתתר מאחורי נשים וילדים כדי לזכות בחסינות מוחלטת. המסר שעובר לכל מחבל ברצועה הוא פשוט: קח לך אזרח, ואתה מבוטח!
אבל הבעיה מתחילה הרבה לפני שאלת הפרסום. ברגע שבו אנחנו מסיטים את הטיל, אנחנו מעניקים לחמאס בדיוק את הניצחון הטקטי שהוא מייחל לו: הוכחה ניצחת לכך ששיטת המגן האנושי עובדת וסיבה להמשיך עם האסטרטגיה הזו. ויותר מכך, ההצדקה המוסרית שעומדת בבסיס הוויתור הזה נשענת על שקר מוסכם שאנשים מספרים לעצמם. אותם מגנים אנושיים שעליהם אנחנו חסים, רחוקים מלהיות חפים מפשע. זוהי בדיוק החברה שמתחזקת את מכונת הרצח של חמאס ומשמשת לה עורף אידיאולוגי ולוגיסטי מלא.
בואו נסתכל על השורה התחתונה של האירוע: הייתה סיבה שבגללה רצינו לחסל את המחבל הזה, וכעת - הוא חי. כלומר, הסיבה נדחתה מפני מוסרנות. כל מחבל שניצל ממוות בגלל היסוס שלנו, תורם לשחיקת ההרתעה שאנו חייבים להשיג למען אזרחי המדינה. במקום שהם יבינו שמתן מחסה למחבל הוא גזר דין מוות, הם מבינים שהם השכפ"צ שעוצר את צה"ל.
יש מי שסבורים שלהסיט חימוש ברגע האחרון כדי לחוס על חיי אזרחי אויב זוהי פסגת המוסר. האמת היא שזהו אקט בלתי מוסרי בעליל. מוסר אמיתי מתחיל ומסתיים במחויבות המוחלטת של צבא לשמור על חיי בני עמו. כשאנחנו משאירים מחבל בחיים, אנחנו גוזרים במודע סכנת מוות על בני עמנו בעתיד. קדושת החיים אינה נשמרת כשאנחנו מתמחרים את בני עמנו בזול יותר מאשר את חיי אזרחי האויב, היא נרמסת. זוהי לא נאורות, אלא חולשה שמתחפשת לערכיות.
האירוע הזה אינו עומד בחלל הריק. הוא עוד צעד מדאיג בדשדוש המתמשך של חיסול חמאס. יצאנו למלחמה הזו עם הבטחה וכיוון ברור, וכשאנחנו מתחילים למצמץ מול מטרות ולתעדף שיקולים זרים על פני חתירה למגע, אנחנו מאבדים את המצפן. זהו צעד של כניעה שאנחנו חייבים להתנער ממנו, ואל לנו לשכוח לרגע את הכיוון שאליו אנו מוכרחים לכוון.
למרבה הצער, היינו כבר בסרט הזה. סרטונים דומים של חימושים מוסטים ותקיפות שבוטלו הופצו בגאווה גם במבצע "צוק איתן", במבצע "שומר החומות" ובמבצע "עלות השחר". טפחנו לעצמנו על השכם וסיפרנו לעצמנו שאנחנו מוסריים. הדברים הללו, והתפיסה שמאחוריהם, הם חלק מאותו נושא ומאותה קונספציה שהובילו אותנו ישירות לטבח שמחת תורה.
איננו יכולים להרשות לעצמנו להמשיך לרדוף אחרי מחיאות הכפיים של עולם צבוע. קדושת החיים שלנו, הביטחון שלנו והעולם המוסרי שלנו, לא יכולים לאפשר זאת. לצערי, למעננו, אנחנו מחויבים לבחור במלחמה. כרגע נראה, שבחרנו בחרפה.
יש לכם מה להגיד על הטור? מוזמנים לכתוב בתגובות, אני קורא הכל. במידה ותרצו שגם אגיב, מוזמנים לשלוח לי למייל doarey@gmail.com.