חמישים שנה חלפו מאז שהנערה אורית סטרוק חזרה הביתה מסמינריון יהדות בבית הספר וסיפרה להוריה על משחק קטן שנערך שם. במרכז החדר הונחו כמה שלטים, וכל תלמיד התבקש לבחור את הזהות המרכזית שלו: "אני יהודי", "אני ישראלי", "אני אדם". סטרוק, כמו כמעט כל חבריה לכיתה, נעמדה ליד "אני ישראלי".
התגובה של הוריה נצרבה בה עד היום. "הם היו המומים מהתשובה שלי", היא נזכרת בשיחה עם הדר מילר. "הסתכלו אחד על השנייה ואמרו זה לזו: 'כישלון חינוכי'".
מבחינת הנערה שעמדה מולם, המילים היו מטלטלות. היא הייתה בטוחה שהיא עצמה הכישלון. אבל אז הסבירו לה הוריה, שלא היו דתיים ושביתם היה מזוהה דווקא עם השמאל, משהו שילך איתה מאז לאורך כל חייה: לפני הכול, אמרו לה, את יהודייה. בת לעם בן אלפי שנים, שהקשר אליו קדם לכל זהות אחרת.
חמישים שנה אחר כך, ערב הימים הנוראים ובתוך מערכת בחירות, השרה אורית סטרוק חוזרת אל הרגע ההוא ורואה בו הרבה יותר מזיכרון משפחתי. מבחינתה, המסע האישי שעברה אז - מהבית המסורתי, דרך החזרה בתשובה ועד חברון ושולחן הקבינט - מתחבר היום למה שהיא מגדירה "תהליך תשובה לאומי ענק" שעוברת מדינת ישראל בעקבות 7 באוקטובר.
הבית שבו גדלה היה מלא סתירות מהסוג שילוו אותה גם בהמשך חייה. אבא הלך בשבת בבוקר לבית הכנסת, חזר הביתה, עשה קידוש - ואחר כך המשפחה הייתה יכולה להדליק טלוויזיה או לנסוע לים.
"אבא היה שר לי את 'אשת חיל'", היא מספרת. "אני זוכרת ממש ככה, עם המון אהבה, ואהבתי את זה מאוד". מבחינתה, זה פשוט היה העולם: יש מי שנולדו דתיים ולכן הם דתיים, ויש מי שנולדו בצד השני ולכן הם חיים אחרת.
ואז החלה החזרה בתשובה. בתוך בית הספר הגדול שבו למדה היא מצאה את עצמה לפתע לבד. היא הפסיקה ללכת למסיבות ולסרטים, התרחקה מהחברה שהכירה והרגישה שהעולם הישן שלה הולך ונסגר בפניה. "הייתה בדידות איומה", היא מספרת.
יום אחד ניגשה אליה תלמידה משכבה גבוהה יותר ושאלה אם נכון שהיא חוזרת בתשובה. היא הציעה להיות איתה וללוות אותה. רק עשרות שנים לאחר מכן גילתה סטרוק מי שלח את אותה נערה: אמה.
אותה אם שיכלה אולי לקוות שהקושי יגרום לבתה לוותר על הדרך החדשה, עשתה בדיוק את ההפך. "אימא שלי, שכל כך אהבה אותי, יכלה להגיד לעצמה: טוב, רע לה, קשה לה, אז היא תחזור. היא תראה שזה לא כל כך כיף להיות דתייה ותחזור. לא. היא הלכה לדאוג שתהיה לי חברה".
הסיפור הקטן הזה הוא אולי המפתח להבנת היחסים בתוך משפחת סטרוק. אפשר להתווכח עד דמעות - ועדיין לאהוב עד הסוף.
והוויכוחים בהחלט הגיעו. אם השינוי הדתי היה מורכב, השינוי הפוליטי היה מבחינתה קשה אפילו יותר. "הבית היה שמאל-שמאל, ממש שמאל", היא אומרת. השאלה בבית הייתה אם להצביע למרצ או לעבודה, ושולמית אלוני הייתה דמות מוערכת. סטרוק עצמה מודה שמכל השינויים שעברה בתהליך התשובה, דווקא המעבר הפוליטי היה הקשה ביותר.
השנים חלפו, היא התחתנה ועברה לחברון - אבל הוריה נשארו בעמדותיהם. כשהיו מגיעים אליה לשבת, הוויכוחים היו כמעט חלק מהתפריט.
"היינו מתחילים סעודת שבת על מי מנוחות, מדברים פרשת שבוע, ומה קורה ומה זה ומה זה - ותמיד זה היה מגיע לוויכוחים איומים", היא מספרת. "בסוף אימא שלי הייתה בוכה ואני הייתי בוכה, ואבא שלי ובני היו מנסים להרגיע אותנו".
אלא שמאחורי המחלוקת האידיאולוגית היה קו שההורים מעולם לא חצו. הם התנגדו להתיישבות בחברון - ובכל זאת סייעו לבתם ולבעלה לקנות שם את ביתם.
כשהאם הייתה יורדת מהאוטובוס בחברון, מספרת סטרוק, מבחינתה לא היו בדרך יהודים או ערבים, ימין או שמאל. "היא הולכת לילדה שלה ולנכדים שלה ולחתן שלה, וזהו".
בשלב מסוים החליטו האם והבת להפוך את הוויכוח המשפחתי לניסוי לאומי קטן. יחד הן הקימו קבוצות מפגש בין מתנחלים לאנשי שמאל. זה היה בשנים הקשות שלאחר הטבח שביצע ברוך גולדשטיין ובהמשך לאחר רצח יצחק רבין, כשהקרע בחברה הישראלית הגיע לנקודת רתיחה.
"אני לא יכולה לשכוח את המפגש שהיה אחרי רצח רבין", היא מספרת. "האנשים רצו להרוג אחד את השני ממש - אבל התחבקו".
שנים אחר כך, במהלך ההתנתקות, כשהבנות שלה שאלו כיצד להתייחס לחיילים שיגיעו לפנות אותן, היא נתנה להן את אותו שיעור שלמדה בבית: "תתנהגו איתם כאילו שהם הבן דוד שלכם, שאתן אוהבות".
מבחינת סטרוק, אין כאן סתירה. אפשר להחזיק בעמדות חדות מאוד ועדיין לראות באדם שמולך בן משפחה. "יש לי משפחה גדולה ויפה ומקסימה, ואנשים שאני אוהבת אותם ומעריכה אותם מאוד, והדעות שלהם שונות משלי - וזה בסדר גמור".
אבל החיים בחברון לא העניקו לה רק שיעורים במחלוקת ובאהבת משפחה. הם גם עיצבו את תפיסת הביטחון שלה - לעיתים בדרך הקשה ביותר שאפשר להעלות על הדעת.
לסטרוק ארבעה ילדים שנפגעו בארבעה פיגועים שונים. אחד הזיכרונות הקשים ביותר שלה הוא מבנה דוד, שהיה בן שבע וחצי כשנפצע מירי ממש על מדרגות הבית. המדרגות היו חשופות לגבעה שממול, שהייתה אז בשליטת הרשות הפלסטינית.
היום שאחרי הפיגוע נחרט בה לא פחות מהפיגוע עצמו. "לחזור ולעלות ולרדת מהמדרגות האלה למחרת בבוקר, ובבוקר שאחר כך, וכל יום, וכל היום, עם כל הילדים - זה מבחן מאוד מאוד קשה", היא מספרת.
ואז הגיע פיגוע נוסף. "אני זוכרת, המחשבה הראשונה שלי הייתה, כשאמרו לי שזה הבן שלי שנפגע: לא יכול להיות. אצלנו כבר נפגע מישהו. כאילו מה שנקרא, פרמתי כבר. אז מסתבר שלא".
היא אינה מסתירה את המחיר, אבל גם אינה מביעה חרטה על הבחירה לחיות בחברון. להפך. מבחינתה, העובדה שכיום יהודים יכולים להגיע למערת המכפלה בחופשיות היא תוצאה של מאבק ארוך שהצדיק את המחיר ששילמה משפחתה.
"עשינו דבר ענק, חשוב, היסטורי", היא אומרת. דווקא החיים האלה, היא מסבירה, לימדו אותה עוד שיעור שמלווה אותה כיום אל שולחן הקבינט: לא להניח שמישהו אחר בהכרח רואה את מה שאתה רואה.
כתושבת חברון, היא גילתה לדבריה לא פעם שהאזרח שנמצא בשטח מבחין בדברים שגם בעלי דרגות אינם מזהים. "זה לימד אותי שכשאני רואה שמשהו לא תקין, אני לא צריכה להגיד: אל תדאגי, יש את צה"ל הגדול והחזק, הוא יטפל, את פה אזרחית, אל תתערבי".
"לא", היא אומרת. "אני מתערבת". הגישה הזאת הגיעה איתה גם לממשלה. סטרוק מספרת כי עוד לפני 7 באוקטובר הייתה מוטרדת מאוד מההתפתחויות בעזה, בלבנון וביהודה ושומרון. היא ניסתה, לדבריה, "לדפוק על כל מיני דלתות של הבכירים" ולהתריע - אך לא זכתה לקשב שקיוותה לו.
כיום היא מתארת מציאות אחרת. "אני לא שוקטת על השמרים", היא אומרת על עבודתה בקבינט. "מדובר על החיים שלנו. אני שואלת שאלות קשות, אני קוראת את כל החומר, גם מה שמגישים לנו וגם מה שלא מגישים לנו".
לדבריה, חיילים ואזרחים פונים אליה עם מידע, והיא בודקת כל דבר. "אני חושבת שיש לי אחריות על הכתפיים. בחיים לא חשבתי שאני אהיה שרה, ועוד יותר בחיים לא חשבתי שאני אהיה שרה בקבינט, ובסוף זו אחריות על מדינת ישראל".
ואז היא מספרת על הודעת וואטסאפ שקיבלה משר הביטחון ממש בדרך לריאיון. על נושא מסוים, היא אומרת, היא התריעה שוב ושוב, "הערתי לו ונדנדתי" ואף הציעה כיצד לפעול. בדרך לאולפן הגיעה התשובה: "צדקת, אנחנו עושים את זה".
גם מראש הממשלה בנימין נתניהו, לדבריה, היא מרגישה כיום קשב. כאשר ישבה שבעה ולא השתתפה בישיבת קבינט, היא מספרת שנתניהו אמר לה: "אל תדאגי אורית, אני יודע מה תגידי, אני כבר אגיד את זה בעצמי".
מבחינתה, זה הרבה מעבר למחמאה אישית. זה סימן לכך שקול שבעבר התקשה לחדור אל מוקדי קבלת ההחלטות נמצא כיום בתוך החדר.
אבל השינוי, היא מתעקשת, אינו רק שלה. "אני אומרת לך בוודאות שהקבינט היום לא נראה כמו שהוא היה נראה לאורך שנות דור", היא קובעת. "אין קבלת דברים כפי שהם. יש הרבה מאוד מוטיבציה לחקור ולבדוק ולהעמיק ולשנות ולהטיל ספק, ויש שיח פורה".
כשהיא נשאלת אם 7 באוקטובר הוא שחולל את המפנה, תשובתה קצרה: "אני חושבת שכן".
לפני הטבח, היא מספרת, שוחחה עם בצלאל סמוטריץ', ששיתף אותה בתסכול שלו מכך שהוא מעלה בקבינט נתונים, מציע כיוונים אחרים - ונתקל לדבריו בקיר. "פשוט אין קשב", היא מתארת את התחושה שהייתה אז.
"אני חושבת שעכשיו זה אחרת לגמרי". כאן מגיעה סטרוק לאחת האמירות המרכזיות בריאיון. בעיניה, השינוי אינו מסתכם באופן שבו מתנהלות ישיבות הקבינט. הוא מתבטא גם במה שישראל עושה בשטח.
"לא היה דבר כזה מאז מלחמת ששת הימים", היא אומרת, ומתארת את העובדה שכוחות ישראליים נמצאים כיום בשטחי אויב בכמה זירות. את הביטוי "הבוץ הלבנוני", שהפך במשך עשרות שנים כמעט למטבע לשון ישראלי, היא מבקשת להפוך על ראשו.
"היום אני חושבת שברור לרוב הגדול של הציבור בישראל שהבוץ הלבנוני הוא לא הבוץ הלבנוני", היא אומרת. מבחינתה, מה שחיילי צה"ל מגלים בדרום לבנון מוכיח כי מאחורי חזות אזרחית נבנו במשך שנים תשתיות טרור.
"זה לא בוץ", היא קובעת. "זה אנחנו מנקים את השטח מכל מפלצת הטרור שבנו לנו שם". ואז היא מחברת בין שני העולמות שבהם היא פועלת - הקבינט ומשרד ההתיישבות.
"כשאני רואה שבגבול לבנון מצד אחד יש את הדחפורים שהורסים את כל תשתיות הטרור, ומצד שני יש את הדחפורים שבונים את שכונות הצמיחה שאני זוכה כשרת ההתיישבות לבנות, אז מה אני אגיד לך? זו תשובה לאומית גדולה".
"מדינת ישראל שינתה", היא אומרת. "עשתה שינוי. זו תשובה". אלא שבדיוק בנקודה הזאת נכנסת מערכת הבחירות לתמונה. סטרוק אינה מסתירה את החשש שלה מפני האפשרות שהכיוון ישתנה שוב. היא אומרת כי הדור הצעיר בימין אינו תמיד מבין עד כמה מהר הישגים יכולים להתהפך.
"פה יש לי יתרון של גיל", היא אומרת. לדבריה, צעירים אידיאליסטים מכירים בשנים האחרונות מציאות שבה ההתיישבות מתרחבת והמדיניות הביטחונית השתנתה, אבל הם לא חוו מספיק מקרוב את השנים שבהן ממשלות נסוגו ופינו יישובים.
בשבועות האחרונים, היא מספרת, היא משתתפת מדי שבוע בשניים או שלושה טקסים להקמת יישובים חדשים. אלה רגעים מרגשים מבחינתה - אבל כמעט בכל מקום כזה היא רואה גם את העבר.
"בכל מקום כזה שאנחנו מקימים יישובים חדשים, היינו כבר. היינו שם כבר - ועקרנו את עצמנו משם".
מכאן היא עוברת אל הזירה הפוליטית ומזהירה כי ממשלה אחרת עלולה להפוך את הכיוון. לטענתה, מאחר שלשמאל אין רוב בציבור, האפשרות שלו להקים ממשלה תלויה בשותפות עם התנועה האסלאמית.
כשמילר שואלת אותה ממי היא חוששת יותר - מיאיר גולן או ממנסור עבאס - סטרוק אינה מהססת.
"חד-משמעית מעבאס". היא מסבירה שהמחלוקת מבחינתה עמוקה יותר ממדיניות כזאת או אחרת: "הוויכוח שלי עם מנסור עבאס הוא הוויכוח על השאלה איזו מדינה זו - האם זו מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה".
ובתוך כל המאבקים האלה יש עוד אורית סטרוק - זו שפחות נראית בכותרות. היא מספרת שהיא אינה מזהה את עצמה בדמות שמצטיירת לעיתים בתקשורת. אנשים שפוגשים אותה מקרוב, לדבריה, אומרים לה שוב ושוב שאין קשר בין הדמות שהכירו דרך המסך לבין האדם שפגשו.
"אני חושבת שבנו לי דמות דמון שאין בינה לביני שום דבר", היא אומרת. והכאב שלה, באופן מפתיע, מופנה דווקא אל האנשים שמאמינים לדמות הזאת. "אני מרחמת קודם כול עליהם", היא אומרת. "איך אנשים שלא מכירים אותי ישנים בלילה אם הם חושבים שיש שרה כזאת מרשעת? איך אפשר לישון? איך אפשר לנהל חיים כשחושבים שמי שמנהל את המדינה הוא מפלצת?".
לדבריה, מי שמייצר את הדימוי הזה ואת הקרע סביבו "יותר מאשר הוא פוגע בי, הוא פוגע בהם". אולי משום כך, כשהריאיון מגיע לסיומו, סטרוק חוזרת דווקא אל המקום שבו הכול התחיל.
לא אל שולחן הקבינט, לא אל ההתיישבות ולא אל מערכת הבחירות - אלא אל התשובה. חמישים שנה לאחר אותה נערה שחזרה הביתה וסיפרה להוריה שבחרה בשלט "אני ישראלי", היא מביטה על מדינת ישראל כולה דרך אותו סיפור. מבחינתה, גם עם יכול לבחור את זהותו ואת דרכו, ולא רק אדם פרטי.
"אני רוצה לאחל לכולנו, על המדינה היקרה שלנו, חלום כל הדורות, שהעם שלנו יחליט החלטות נכונות ושנמשיך ללכת בדרך של תשובה לאומית גדולה", היא אומרת.
ואז, רגע לפני הפרידה, היא מזכירה שגם מבחינתה הבחירות אינן רק תחרות בין מפלגות. "כל מה שאנחנו עושים, אנחנו עושים מכוחו של העם שלנו, שבחר שכך יהיה", אומרת סטרוק. "והיו ימים שהוא בחר אחרת, ואז מדינת ישראל עשתה דברים איומים ונוראים, כי ככה העם שלה בחר".
חמישים שנה אחרי הבחירה האישית ששינתה את חייה, אורית סטרוק מבקשת עכשיו בחירה נוספת - הפעם של מדינה שלמה. "אני מאחלת לעצמנו שאנחנו נבחר טוב".