יהודה אהרן וידבסקי, ניצול השואה המבוגר ביותר המתגורר בארץ, הלך במהלך החג לעולמו בגיל 107. הוא יובא למנוחות הלילה בבית העלמין נחלת יצחק בגבעתיים.
וידבסקי, שהקדיש את שנות בגרותו לשיקום ולחשיפת בתי עלמין יהודיים שנחרבו בפולין, הותיר אחריו מורשת עשירה של זיכרון והנצחה.
מפעל חייו המרכזי לאחר השואה החל ב-1978, כשנסע לפולין במטרה לאתר את קבר סבתו. המצב העגום של בית העלמין בלודז' הוביל אותו לפנות לעירייה המקומית, לקבל גישה לארכיונים ולהתחיל במלאכת מיפוי של חלקות הקבורה, בהן נטמנו כ-50 אלף יהודים מתקופת הגטו וכ-200 אלף לאורך ההיסטוריה.
הודות לפעילותו הנמרצת, אותרו והוקמו מצבות ליותר מ-3,000 קברים. בעיירה סוכטשוב גילה את מקום מנוחתם של אדמו"רי החסידות, רבי אברהם בורנשטיין ורבי שמואל בורנשטיין, והקים מבנה "אוהל" מעל הקברים. כמו כן פעל לשיקום ה"אוהל" של האדמו"ר הראשון מחסידות מודז'יץ, הרב ישראל טאוב. לאורך השנים הפך לכתובת מרכזית עבור מחפשי קברים ומאתרי רכוש, ועל עשייתו זו נבחר בשנת 2012 להדליק משואה ב"יד ושם".
הוא נולד בשנת 1919 בעיירה טורק הסמוכה לעיר לודז', בבית ציוני-דתי. אביו אברהם עסק במסחר ואמו דאבריש-לאה ניהלה את משק הבית. בילדותו התחנך ב"חדר" אצל המלמד רפאל ינקלביץ', שאביו של חבר הכנסת לשעבר זלמן בן יעקב. בהמשך עברה המשפחה ללודז', ובשנת 1933 לקח על עצמו את ניהול עסק הטקסטיל המשפחתי.
ב-1939, חזה את הגזירות הצפויות מצד הנאצים והסדיר מבעוד מועד מקום מגורים ל-15 בני משפחתו בתוך גטו לודז'. המשפחה שהתה שם עד לשלהי אוגוסט 1944, אז שולחה ברכבת האחרונה למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. הוריו ואחיו הבכור גבריאל נרצחו במשרפות, אחיו הצעיר חיים משה נספה בבוכנוואלד, ואחותו יוכבד נרצחה בשטוטהוף.
רק הוא ואחיו יהושע נותרו בחיים לאחר הסלקציה. מאושוויץ הועברו למחנה פרידלנד, שם עבדו במפעל לייצור כנפי מטוסים. בהמשך מונה לרכז את קבוצת העבודה. כשנדרשו האסירים להעלות את תפוקת הייצור היומית, הגה שיטה שבמסגרתה הוסתרו שתי כנפיים גנובות, אשר שימשו כגיבוי בימים שבהם לא עמדו במכסה.
בתום המלחמה שב ללודז', נשא לאישה את דאבריש לבית וסרצוג ששרדה אף היא, ושם נולד בנם אברהם. ב-1950 עלתה המשפחה לישראל, התיישבה בתל אביב ונולדה הבת לאה.
נשיא המדינה יצחק הרצוג ספד לו: "הצטערתי לשמוע על פטירתו של יהודה אהרן וידבסקי ז"ל, ניצול אושוויץ והמחנות הנאציים, בגיל 107. כשהיה בן 104, זכיתי לארח את יהודה בבית הנשיא יחד עם משפחתו המפוארת. התרגשתי לשמוע ממנו על סיפור חייו ועל הבחירה שלו לחזור לפולין שנים אחרי שעלה לישראל כדי לחפש את קבר סבתו. החיפוש הזה הפך למפעל חיים - במשך עשרות שנים פעל יהודה לאיתור ולשיקום בתי עלמין וקברי יהודים בפולין, וסייע בזיהוי יותר מ-3,000 קברים. יהודה אמר פעם כי הנקמה שלו בנאצים זה שהם הפסידו - ושלנו יש את מדינת ישראל. ואכן לזיכרון ולתקומה. יהי זכרו של יהודה ברוך".