"ועל המדינות בו יאמר…" - המילים הללו, שנאמר בתפילת ראש השנה בחיל וברעדה, מהדהדות בראשי בשבועות האחרונים של חודש אלול, בכל מפגש ודיון, בכל נושא בו אני עוסקת, ובכל מקום אליו אני מגיעה.
הן מהדהדות בראשי בכל אירוע משמח של הקמת ישוב חדש, בכל נסיעה בכבישי יהודה ושומרון, כשהעיניים מתמוגגות מפריסת ההתיישבות במרחבים שהולכים ונגאלים. עם כל סרט אדום שנגזר, וכל שיר שמתנגן בחגיגיות - הלב מתרחב מהיקף החיבור המחודש אל הארץ, והראש יודע, זוכר, ומבין: כבר היינו כאן.
לא התיישבנו בפיסת ארץ שמעולם לא היינו בה, בדיוק להפך: אלה המקומות בהם כבר היינו, ובחרנו, מדינת ישראל בחרה, בבחירה מודעת ממש, לנטוש, להפקיר, לסגת אחור, ואפילו לעקור את עצמנו מהם. והבחירה הזו - הראש יודע, מבין ומודאג מאד - עלולה לחזור. עתיד המדינה מונח על הכף, ועל המדינות בו יאמר, איזו לישוב הארץ, ואיזו לנסיגה ועקירה ממנה, חלילה.
"ועל המדינות בו יאמר" - מהדהדות בי המילים בכל מפגש עם החלוצים המיישבים את הציר המזרחי: חלוצי השומר החדש, החוואים, חניכי המכינות, ראשי המועצות, וכל שאר השותפים שלנו למיזם האסטרטגי הזה, שיכפיל את האוכלוסייה לאורך גבולותינו : המזרחי, וגם המערבי (עם מצרים).
בכל דיון על תקציב הפרויקט, בכל ישיבה על המפות. בצד תחושת הרוממות הממלאת את הלב על הזכות לקדם פרוייקט היסטורי כזה, מקננת בראש הידיעה שבעצם עתיד קו הגבול הזה, שלכאורה אמור להיות כל כך קונצנזואלי - לוט בערפל. הראש זוכר שמיזם כזה לא קודם מעולם קודם לכן, ההתיישבות לאורך הציר הוזנחה עשרות בשנים, וכמו ביצה ותרנגולת: כשמספר התושבים כל כך קטן, אין ערך אלקטורלי לקדם את האזור. עד שבאנו אנחנו - שום דבר לא קודם כאן. וההזנחה הזו בהחלט עלולה לחזור. ועל המדינות בו יאמר, איזו לחיזוק הציר המזרחי, ואיזו להזנחתו והפקרתו, חלילה.
"ועל המדינות בו יאמר" - מהדהדות בי המילים בכל מפגש עם תושבי גבול הצפון. מצד אחד תחושת ההישג שהולך ונרקם משני צידי הגבול: מצפון לו כלים כבדים מפוררים עד דק את תשתיות הטרור של החיזבאללה, ומדרומו - כלים אחרים מכשירים קרקע ומציבים מבנים לשכונות הצמיחה. הלב שמח על השילוב המופלא, ובמקביל הראש יודע היטב שעלולה לקום ממשלה שתוציא את צה"ל ממה שהיא תכנה "הבוץ הלבנוני", תבטל את מרחב הבטחון שיצרנו שם, תאפשר לחיזבאללה לחזור ולהתעצם, ויתכן שאף תקטע את ההשקעה בצמיחת הישובים, שמעולם לא היו "אלקטורלים" בהיקף האוכלוסייה. לממשלה שתישען על התנועה האיסלאמית יהיו יעדים אחרים להשקעת התקציב. הראש יודע: כבר היינו בסרט הרע הזה. "ועל המדינות בו יאמר" איזו לחרב, ואיזו לחיים ולצמיחה.
"ועל המדינות בו יאמר" - מהדהדות בראשי המילים בכל שיח עם הגרעינים החדשים שלנו לנגב, בכל ישיבת סטטוס על התקדמות התב"עות, בכל דיון על ישום חוק הנגב החדש שהצלחנו להכניס לספר החוקים (וזכה לכינוי "חוק סטרוק").
בכל עיון במסמכי הקמת הערים החרדיות בנגב. הלב נרגש לקראת השלב המכריע בקידום הישובים, והראש מוטרד עד מאד מזיכרונות ימי הממשלה הקודמת, בהם אפילו נטיעות בנגב אי אפשר היה לבצע. הראש יודע שכל זה עלול לחזור. "על המדינות בו יאמר" איזו תנחיל את הנגב למדינת ישראל, ואיזו תאפשר לתנועה האיסלאמית לעשות בו כרצונה.
"ועל המדינות בו יאמר" - מהדהדות בראשי המילים למשמע הבשורה על ההצלחה בבלימת תכנית-הענק להכפלת ג'דיידה מאכר פי שישה. איזה הישג חשוב הישגנו במערכה על הגליל - מתרונן הלב. ואיך ההישג הזה יכול לרדת לטמיון בממשלה שתחזיר אותנו לקונספציית התכנון הפוסט-ציונית שהביאה לאיבוד חבלי ארץ עצומים, וזה עוד לפני שדיברנו על עקרון "האפליה המתקנת" ועל לחצי השותף האיסלאמי - יודע הראש. "ועל המדינות בו יאמר" איזו ליהוד הגליל, ואיזו, חלילה, להפך.
"ועל המדינות בו יאמר" - מהדהדות המילים בראשי בישיבת הקבינט, בדיון על איראן, ועל עזה, על סוריה, ועל תפיסת הבטחון ביו"ש. "שינינו את פני המזרח התיכון" - אומר ראש הממשלה, והוא צודק. הלב שמח בתרומה החשובה שתרמנו אנחנו לשינוי תפיסת הבטחון, ולהחלטות החשובות ביותר, והראש יודע עד כמה הכל עלול להשתנות לרעה, בממשלה אחרת. הראש זוכר את העמדות הנחושות של מנהיגים אחרים, שלא רצו להיכנס לרפיח, וכן לחצו לצאת לחלוטין מעזה. שדרשו להיכנע טוטאלית לחמאס ולשחרר את "כולם תמורת כולם". הראש יודע איזה סוגיות כבדות מוטלות עדין על הכף, וכמה חשוב שנוכל להשפיע בכל אחת מהן. "על המדינות בו יאמר" איזו לביטחון ואיזו, חלילה, לכישלון במלחמה.
"על המדינות בו יאמר" - המילים חוזרות ומתנגנות בראשי בכל מפגש בבתי המדרש: של המכינות, הישיבות, והמדרשות שחזרו ללמוד. הלב נפעם ממראות וקולות הלימוד, מהעיניים המאירות, מהשמחה של אהבת התורה מהעוצמות של מפעלי הזהות היהודית. והראש יודע שאת כל אלה אפשר בקלות לשנות לרעה, אם רק תקום ממשלה שתחליט להשקיע פחות בעולם התורה. והם הרי אומרים שכך יעשו. "על המדינות בו יאמר" איזו לתורה ולזהות יהודית, ואיזו להפך, חלילה.
וכל זה - בידיים שלנו. בידיים ממש, במימוש זכות הבחירה שלנו, בהתגייסות שלנו כדי שעם ישראל יבחר בטוב. בכל חוג בית ובכל מפגש אני מסבירה בדיוק את זה: הכל עלול להשתנות, ובקלות. זו האחריות שלנו, אחריות לאומית, לוודא שהמדינה האהובה שלנו תבחר ותצעד בדרך הישר.
כשנתפלל "ובכן תן שמחה לארצך, ששון לעירך, וצמיחת קרן לדוד עבדך, ועריכת נר לבן ישי משיחך" - נזכור היטב שבאותה מידה שאנו מבקשים כל זאת מריבונו של עולם, גם הוא מצפה מאתנו שנפעל על מנת שכך אכן יהיה.
שנה טובה, שנזכה לכתוב את עצמנו לחיים טובים!