יש לי הערכה עצומה ליהודה אליהו, ואני באמת סבור שיש בידיו את היכולות, הניסיון והחזון כדי לשנות מהיסוד את המערכת המסורבלת של רשות מקרקעי ישראל (רמ"י). אוסיף ואומר שאני מאוד רוצה שהוא יהיה שם.
מאידך, אני לא מצליח להבין, ובוודאי שלא לקבל, את הקמפיין שהוא באופן אישי מנהל כעת על הראש של השר הממונה, חיים כץ.
המחנה הלאומי לא יכול לאחוז בחבל משני קצותיו. במשך שנים הימין זועק ובצדק נגד "שלטון הפקידים" והפגיעה במשילות. אי אפשר להילחם בתופעה הזו כשהיא מגיעה ממערכת המשפט או מהייעוץ המשפטי, אבל לתת לה גב ברגע שהפקיד מחזיק בתפיסת עולם שרצויה לנו. או שאנחנו דמוקרטיה אמיתית שבה הריבון קובע, או שאנחנו ממשיכים לשחק בנדמה לי.
העיקרון הזה אינו המצאה מקומית, אלא עמוד התווך של הדמוקרטיה הייצוגית.
שופט בית המשפט העליון האמריקאי, אנטונין סקאליה, מההוגים השמרנים החשובים בהיסטוריה, נלחם בדיוק על הנקודה הזו במסגרת תפיסת "הרשות המבצעת האחידה" (Unitary Executive). בדעת המיעוט ההיסטורית שלו בפסק הדין Morrison v. Olson, סקאליה הסביר שהסכנה הגדולה ביותר לחירות ולדמוקרטיה היא קיומם של פקידים בעלי כוח שאינם כפופים לחלוטין לדרג הנבחר. הסיבה לכך פשוטה: השר עומד למבחן הציבור בקלפי וישלם את המחיר על כישלון. הפקיד לעולם לא. ניתוק הפקיד ממרות השר קורע את החוט הדמוקרטי שמקשר בין האזרח לבין המדיניות המבוצעת בפועל.
הפקיד (הביורוקרט) נדרש להיות איש מקצוע אובייקטיבי שתפקידו לתרגם את רצון הפוליטיקאי למעשה. ברגע שהפקיד מחליף את הפוליטיקאי בקביעת המדיניות - המערכת קורסת.
הכלל הזה חייב להיות עיוור צבעים. הוא נכון ליהודה אליהו ברמ"י, והוא נכון באותה מידה לרמטכ"ל, לראש השב"כ ולמפכ"ל המשטרה. הדרג המקצועי יכול לייעץ, להזהיר, ולהציג חלופות - אבל בסוף היום, הוא חייב לממש את מדיניות השר.
פקיד, בכיר ומוכשר ככל שיהיה, שפועל נגד השר הממונה עליו או מסרב ליישם את מדיניותו - שיתכבד, יארוז את חפציו, יתפקד למפלגה ויתמודד בקלפי. עד אז, דמוקרטיה פירושה שלטון העם באמצעות נבחריו, ולא שלטון המנהלים.
לחלופין שימצא ראש הממשלה את הדרך להעביר את המשרד תחת שר אחר. או לגרום לשר הממונה לבצע את מדיניות הממשלה. כל דרך שמחזקת את הפקידים על חשבון נבחרי הציבור פוגעת בדמוקרטיה.