בימים הראשונים של מלחמת חרבות ברזל ישבה חנה גיאת בביתה והמתינה. בעלה ושני בניה גויסו למילואים, ובהמשך נכנסו לרצועת עזה. הטלפונים טרם הוכנסו לשימוש נרחב בקרב הלוחמים, הקשר עם הבית נותק לפרקי זמן ארוכים, ובני המשפחה נותרו בין חרדה לתקווה.
בריאיון לד"ר חנה קטן באולפן ערוץ 7 היא מספרת כיצד אותה תקופה הובילה אותה להצטרף לארגון "אימהות ללוחמים" ולפעול למען שינוי מדיניות הנוגעת ללוחמים.
"לא ראיתי אותם ולא שמעתי מהם תקופה ארוכה", היא מספרת. "בתחילת המלחמה לא היו טלפונים לחיילים. אימהות ובני משפחה ישבו בבית ורק חיכו לדפיקה בדלת. תהינו מה יקרה".
מתוך ההמתנה הזאת החלה להתגבש בה החלטה. היא עקבה אחר התנהלות המלחמה, שמעה על הכנסת דלק לבית החולים שיפא ועל מצבים שבהם, לדבריה, חיילים נמנעו מירי מתוך חשש לפגוע באזרחים. לתחושתה, התפיסה שקדמה ל-7 באוקטובר עדיין השפיעה על חלקים בצה"ל גם לאחר הטבח.
"ישבתי בבית, שמעתי את הדברים ויצאתי מדעתי", היא משחזרת. "הבנתי שאני צריכה לעשות משהו. שנים קודם לכן שמעתי שחמאס מתאמן על הגדר, ידעתי שהדר גולדין מוחזק בעזה, ובכל זאת אמרתי לעצמי שיש אנשים שמבינים ויודעים מה הם עושים. אחרי 7 באוקטובר, כמו אזרחים רבים אחרים, הבנתי שאם אני לא אעשה את מה שאני יכולה - אולי אף אחד לא יעשה זאת".
גיאת, שעובדת בהייטק ומנהלת חיים עמוסים גם בשגרה, לא חיפשה לעצמה משימה ציבורית נוספת. "הבנתי שאין לי ברירה", היא אומרת. "לא הייתי סולחת לעצמי לעולם אם לא הייתי עושה כל מה שאני יכולה כדי שזה לא יתרחש שוב".
בשלב הזה נחשפה לעמותת "אימהות ללוחמים", שהוקמה לראשונה בשנת 2014 והתחדשה בהרכב ובמסרים חדשים בעקבות מלחמת חרבות ברזל. היא קראה מכתב שפרסם הארגון והרגישה שמצאה את המסגרת שחיפשה. "אמרתי לעצמי: בדיוק. לארגון הזה אני מצטרפת".
המסר המרכזי של הארגון, לדבריה, הוא דרישה לניצחון ולהכרעה תוך העמדת חיי הלוחמים בראש סדר העדיפויות. "חיי החיילים שלנו קודמים לחיי האויב", היא אומרת. "לא יעלה על הדעת לסכן חיילים כדי להכניס דלק לשיפא. לא יעלה על הדעת לשלוח חיילים לסרוק מבנים שעלולים להיות ממולכדים כדי שלא לפגוע בבתים".
כאשר נשות הארגון החלו להגיע לכנסת, הן נתקלו שוב ושוב באותה שאלה: האם מדובר בגלגול חדש של תנועת "ארבע אימהות", שפעלה למען נסיגת צה"ל מלבנון. בעיני גיאת, עצם השאלה המחישה עד כמה התקבעה בציבור דמות אחת בלבד של אם ללוחם - אם המבקשת להפסיק את הלחימה ולהחזיר את בנה הביתה בכל מחיר.
"זה היה התסריט המוכר", היא אומרת. "אימהות ללוחמים הן מי שדורשות שהילדים יחזרו הביתה, ומה שיקרה אחר כך יקרה ומישהו אחר ישלם את המחיר. כשאמרנו שאנחנו מגיעות עם אמירה אחרת, אנשים היו בהלם".
הארגון החל להשתתף בדיוני ועדות הכנסת, לקיים מפגשים עם מקבלי החלטות ולהציב מאהל מחאה מול הכנסת. ככל שהמסר התפשט, השאלה השתנתה. במקום "האם אתן כמו ארבע אימהות?", נשאלו הפעילות שוב ושוב: "איפה הייתן עד עכשיו?".
"מבחינתי, העובדה שהיום כבר לא שואלים אותנו אם אנחנו כמו 'ארבע אימהות' היא הישג", אומרת גיאת. "לכולם ברור שיש אימהות ללוחמים שמדברות אחרת ודורשות דברים אחרים. הבנו שאנחנו ממלאות פונקציה שהייתה חסרה ונותנות קול לאנשים שלא שמעו אותם בשום מקום".
גיאת מדגישה כי "אימהות ללוחמים" אינו ארגון מפלגתי, אף שהשקפתו ציונית ולאומית מובהקת. לדבריה, הרכב החברות משקף במידה רבה את הרכב הלוחמים עצמם. בשל שיעורי השירות הגבוהים בציבור הדתי-לאומי, גם שיעור הנשים הדתיות בארגון גבוה, אך חברות בו נשים מכל רחבי הארץ, מכל הגילים ומגוונים שונים בחברה.
"המבוגרות הן לעיתים אימהות ללוחמים שבניהן או חתניהן במילואים, והן רצות בין בתי הילדים כדי לעזור עם הנכדים", היא מתארת. "לצעירות יותר יש בן ראשון או שני בשירות סדיר וילדים קטנים בבית. המגוון הזה משפיע על אופי הפעילות ועל הדרך שבה אנחנו מנסות לאפשר לכולן להשתתף".
הארגון אינו עוסק בעיקר בחלוקת ציוד או חבילות מזון לחיילים. גיאת מדגישה כי גופים אזרחיים רבים עושים עבודה חשובה בתחום הזה, אך "אימהות ללוחמים" מתמקד במעטפת האסטרטגית והמערכתית: מדיניות הלחימה, הוראות הפתיחה באש, ההתנהלות המשפטית מול לוחמים וההכרה בזכויותיהם לאחר השירות.
אחד ממוקדי המאבק המרכזיים של הארגון הוא הפרקליטות הצבאית. גיאת טוענת כי עוד לפני פרשת שדה תימן הגיעו לארגון עדויות מלוחמים על תחושת היסוס ועל מגבלות שהקשו עליהם לפעול. לדבריה, היו מקרים שבהם בקשות לסיוע באש לא נענו, ולטענתה הדבר גבה מחיר בחיי אדם.
"אנחנו יודעים על מקרים שבהם היסוס, ולעיתים גם כבילה רשמית של הידיים, הובילו לתוצאות נוראות", היא אומרת. "יש בידינו שמות של חיילים שנהרגו, אך אינני אומרת אותם משום שאינני יודעת מה המשפחות יודעות".
בהמשך מתחה גיאת ביקורת חריפה על הטיפול בפרשת שדה תימן וטענה כי הלוחמים הוכפשו שלא בצדק. היא הפנתה את ביקורתה גם כלפי הפצ"רית לשעבר יפעת תומר-ירושלמי, וטענה כי התנהלות המערכת בעניינה אינה זוכה לבחינה ציבורית מספקת.
"אנחנו מנסים להביא את הפרשה לתודעה הציבורית ככל שאנחנו יכולים", היא אומרת. "לפעמים אנחנו מצליחים יותר ולפעמים פחות. אבל גם אם לא נצליח להשיג את כל התוצאות שאנחנו דורשים, נהיה שם כדי לזכור ולהזכיר".
לדבריה, המאבק אינו מכוון רק למיצוי הדין במקרה מסוים אלא נועד ליצור הרתעה שתמנע הישנות מקרים דומים בעתיד. "זה לא נולד מאדם אחד. יש מעטפת שלמה. אנחנו רוצים למנוע מצב שבו לוחמים נשלחים לקרב, אבל חוששים לפעול מפני שאינם יודעים אם המערכת תעמוד מאחוריהם".
סוגיה נוספת שהגיעה לידי הארגון היא מצגת בת 46 שקפים ובה הוראות פתיחה באש שנמסרו ללוחמים ביהודה ושומרון. גיאת מתארת את ההנחיות כמסורבלות ועמומות, וטוענת כי במקום לספק ללוחם ודאות בשטח הן עלולות להעמיק את ההיסוס.
"המסר שעובר הוא: אתה לא יודע, תחשוב שמונה פעמים לפני שאתה פועל", היא אומרת. "נכתב שם שיש לפעול רק כשהסכנה מוחשית ומיידית. אבל מהי סכנה מוחשית ומהי סכנה מיידית? אם מחבל נמצא במרחק עשרה מטרים עם סכין, בתוך שתי שניות הוא כבר עליך. צריך למנוע מהסכנה להפוך למוחשית ומיידית".
לדבריה, הארגון הציג את המצגת בפני גורמים צבאיים בעבר ובהווה, וגם הם סברו כי היא מבלבלת. "העמימות מטילה את האחריות על המפקד בשטח. היא מאפשרת לו לפרש את ההנחיות, אבל גם מאפשרת אחר כך לפרקליטות לבחון בדיעבד את החלטותיו. בפועל, חיילים סדירים עלולים לחשוש יותר ולא לפעול".
תחום נוסף שבו עוסק הארגון הוא פעילותם של פעילים זרים ביהודה ושומרון. גיאת טוענת כי לוחמים אינם מקבלים הנחיות ברורות בנוגע לסמכויותיהם מול אזרחים זרים שהגיעו לישראל כתיירים ומשתתפים בפעילות פוליטית, וכן בנוגע להבחנה בין עיתונאים מוסמכים לבין פעילים העוטים אפוד שעליו נכתב "Press".
"החוק ברור: אזרח זר שנכנס כתייר ומשתתף בפעילות פוליטית מפר את תנאי האשרה שלו", היא טוענת. "עיתונאי זר צריך להחזיק בתעודה של לשכת העיתונות הממשלתית בישראל. העובדות האלה אינן מופיעות בצורה ברורה בהוראות שמקבלים הלוחמים".
לדבריה, הארגון נחשף לדפי הנחיות כלליים, הקוראים ללוחמים לנהוג בנימוס אך אינם מספקים להם כלים מעשיים. "לוחם בשטח צריך לדעת בדיוק מי עומד מולו ומה מותר לו לעשות. העמימות משאירה אותו אבוד ומאפשרת לאחר מכן להפיל עליו את האחריות".
לצד המאבקים הנוגעים לזירת הלחימה, "אימהות ללוחמים" הצטרף גם ליוזמות למען רווחתם וזכויותיהם של אנשי המילואים. גיאת סבורה כי חייל היוצא למלחמה חייב לדעת שכאשר ישוב הביתה, המדינה לא תותיר אותו להתמודד לבדו עם הפגיעה בלימודים, בתעסוקה או בעתידו המקצועי.
"חייל שחוזר מהמלחמה צריך לדעת שלא יאבד את הסמסטר, עד כמה שאפשר, ושהוא יקבל הקלות, הכרה והוקרה", היא אומרת. "צריך לתת למילואימניקים עדיפות גם בקבלה לפקולטות מבוקשות כמו משפטים ורפואה".
לדבריה, העדפה כזו אינה רק תגמול אישי למשרתים אלא אינטרס לאומי. "אני רוצה שהרופאים שאליהם אביא את הוריי המבוגרים יהיו אנשים עם מסירות נפש, שמסרו מעצמם למען עם ישראל. אלה האנשים שאנחנו רוצים לראות בחדרי המיון ובשירות הציבורי".
היא מציינת כי נעשו צעדים לקידום מתווה קבלה מיוחד למילואימניקים ללימודי רפואה, אך לטענתה לא כל האוניברסיטאות יישמו אותו כנדרש. "אין הרבה מקומות בפקולטות לרפואה בגלל מספר השדות הקליניים. דווקא משום כך חשוב להקדיש מקום למי שיצאו להילחם. השירות שלהם צריך להיות פקטור משמעותי".
לקראת סיום השיחה התייחסה גיאת גם למפגש עם אימהות המחזיקות בעמדה הפוכה - נשים שבניהן משרתים כלוחמים, אך הן סבורות שהמלחמה מיותרת ושיש להפסיקה. במקום לתאר רק מחלוקת אידאולוגית, היא מספרת כי חשה כלפיהן חמלה.
"אם אנחנו לא ישנות בלילה, לפחות יש לנו גאווה בבנים ואמונה בצדקת הדרך. אנחנו יודעות בשביל מה הם עושים את זה", היא אומרת. "פגשתי אם ללוחם שסבורה שהמלחמה מיותרת ושצריך לברוח. חשבתי כמה קשה לה: היא לא ישנה בלילה, אבל גם מרגישה שמסכנים את הבן שלה לחינם".
בריאיון משותף שבו השתתפו, נשאלו שתי האימהות כיצד בניהן מתייחסים לפעילות הציבורית שלהן. גיאת סיפרה כי בניה גאים בה ותומכים בעשייתה. האם האחרת, לדבריה, השיבה שבנה צעיר ואינו מבין עדיין מה טוב בעבורו.
"הבנים שלי ואני נמצאים כתף אל כתף", אומרת גיאת. "הם לוחמים במקום שבו הם יכולים, ואני לוחמת איתם במקום שבו אני יכולה. אנחנו באותה מלחמה ובאותה חזית. חשבתי על הבן שחוזר אחרי שבועות בעזה, מלוכלך, עייף ורעב, ושומע בבית ששואלים אותו למה בכלל עשה את זה. ריחמתי עליו".