שלוש שנים אחרי שבנה, רס"ל (במיל') בן זוסמן ז"ל, נפל בקרבות ברצועת עזה, שרית זוסמן מסרבת להגדיר את פועלה במיזם 'הדיבור' כהנצחה. מבחינתה, מדובר בהמשך ישיר של דרכו.
"בן יצא להגן על המדינה, ואני ממשיכה את המשימה שלו", היא אומרת בריאיון מרגש שבו היא מדברת על הכאב שלא מרפה, על השיח הציבורי שהפך לזירת מאבק חדשה ועל החלל שנפער בכל חג מחדש.
זוסמן, ממייסדי מיזם "הדיבור", מאמינה שגם בתקופת בחירות, אולי דווקא בה, אפשר לבחור אחרת. "גם לנבחרי הציבור יש בחירה איך לדבר, וגם לנו יש בחירה מה לעודד ומה להוקיע", היא אומרת. לדבריה, השינוי אינו תוצאה של נאיביות אלא של החלטה מודעת. "מחולל השינוי תמיד נמצא שם, אם רק נבחר להיות חלק ממנו".
במשך כמעט שנתיים וחצי פועל המיזם בניסיון לשנות את השיח הציבורי בישראל. זוסמן מספרת כי בתחילת הדרך שמעה שוב ושוב את הטענה שאין מקום לשיח ענייני משום שהוא אינו מייצר רייטינג. אלא שהיא בחרה להפוך את הטענה הזו למנוע לפעולה. "אמרנו לעצמנו שאם זו הבעיה, ניצור שיתופי פעולה שייתנו רייטינג דווקא לדיבור ענייני". מאז נולדו פינות קבועות בכלי תקשורת שונים, לצד יוזמות המעודדות פוליטיקאים ואנשי ציבור לאמץ שפה אחרת. "יש גם ציוצים שנמחקו, נאומים שהשתנו ויועצים שמספרים לנו שהדיבור הזה כבר יושב להם על הכתף".
לדבריה, שני המחנות הפוליטיים משוכנעים שהצד השני הוא הבעיה. "כל אחד בטוח שהוא מציל את מדינת ישראל ולכן מרשה לעצמו לדבר בצורה רעילה. אבל בסוף מישהו צריך להיות המבוגר האחראי ולהגיד: מספיק". היא נזכרת בגננת שלימדה אותה משפט שנשאר איתה עד היום: "לא מעניין אותי מי התחיל, מעניין אותי מי יהיה הראשון שיפסיק". מבחינתה, זו הקריאה הגדולה לנבחרי הציבור - להניח את הרעל בצד ולהתחיל להתווכח מתוך אחריות.
אלא שעבור זוסמן, המאבק הזה אינו רעיון מופשט. הוא נולד מתוך מילותיו האחרונות של בנה. בן, שלא היה חייב להתייצב למילואים, יצא מביתו ב־7 באוקטובר והשאיר אחריו דברים שהתגלו רק לאחר נפילתו: "אני שמח ומודה על הזכות שתהיה לי להגן על הארץ היפה שלנו ועל עם ישראל". אמו מספרת כי מאז היא מרגישה שזו המשמרת שלה. "אני אולי לא מבינה גדולה בביטחון, אבל אני מאמינה שהפירוק הפנימי והדיבור הרעיל הם איום ביטחוני. אם יש לי משהו לעשות בזירה הזאת - זו החובה שלי".
כשהיא נשאלת אם כל העשייה הזו היא מפעל הנצחה לבנה, היא עונה מיד בשלילה. "זה לא לזכרו. אני פשוט ממשיכה את המשימה שלו. הילדים שלנו יצאו להגן על הבית, ואנחנו מגינים עכשיו על הבית שהוא החברה הישראלית".
גם בביתם, היא מספרת, לא תמיד הייתה הסכמה. היא ובן התווכחו לא מעט, אך תמיד הקפידו להקשיב זה לזה. "גם כשלא הסכמנו, הוויכוח הסתיים בחיבוק. אני לא מצפה שכל מדינת ישראל תתחבק, אבל כן שנבין שמי שחושב אחרת ממני עדיין רוצה בטובת המדינה".
במקביל, המשפחה מקימה בירושלים מרכז טניס שולחן על שמו של בן, שהיה ספורטאי מצטיין בענף. היא מספרת כי מעבר להישגים, מה שאפיין אותו היה הרצון להיות טוב יותר מעצמו, לא טוב יותר מהיריב. "הוא היה תחרותי, אבל לא מתוך קנאה. הוא פשוט רצה להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמו". היא מקווה שהמרכז החדש יגדל דורות של ילדים ואנשים טובים, לא כאלה שיהיו "בן זוסמן", אלא כאלה שיישאו את הערכים שהוא חי לפיהם.
תקופת חגי תשרי קשה ומאתגרת במיוחד עבור שרית ובני משפחתה. "אם הייתה מכונת זמן שהייתה מעבירה אותי אחרי החגים - הייתי שמחה להשתמש בה", היא אומרת ומתארת כיצד כל ארוחה, כל תפילה וכל שיר משפחתי מזכירים את מי שאיננו. "המילה חלל מקבלת בימים האלה משמעות פיזית. יש חלל בכל שולחן שאני יושבת בו. יש בי חלל שקוראים לו בן זוסמן. והוא לא יתמלא".