בתוך יום עמוס בכותרות, הידיעה על מצב האוריינות של תלמידי ישראל, כפי שעולה מתוצאות מבחני פיזה, בלטה לעין וכאבה בלב.
אני מניחה שאין כמעט אדם בישראל שהתוצאות הללו אינן מדאיגות אותו. כולם כבר אמרו את המובן מאליו על מצב מערכת החינוך, על ההזנחה ארוכת השנים של המשאב האנושי ועל הצורך בשינויים עמוקים. באמת שאין הרבה מה להוסיף. ובעיקר, זה לא יעזור.
אפשר להמשיך לגולל את כל האחריות על המערכות, הממסדים והפוליטיקה, אבל לפעמים לא נכון לצפות שמישהו אחר יעשה את העבודה במקומנו.
כי הציונים הם של הילדים שלנו, ולכן האחריות עליהם הוא גם שלנו.
אולי צריך לחזור ולומר את המובן מאליו: הורים הם האחראים הראשונים לחינוך ילדיהם. הם אחראים שהוא יצמח להיות אדם בעל מידות טובות, עם יכולת הבחנה בין טוב לרע ובחירה בטוב. ההורים הם האחראים הראשונים לגדילה של הילד כיצור עצמאי וחושב, שמח ובריא ברוחו, בגופו ובנפש.
לא המטפלת, לא הגננת, לא המורה, לא המנהלת, ובוודאי לא אותה מפלצת גדולה שנקראת משרד החינוך. ברור שרובנו לא יכולים ללמד את ילדינו מתמטיקה, אנגלית או פיזיקה ברמה הנדרשת, וגם איננו אמורים להחליף את בית הספר. אבל קריאה, כתיבה, שפה וסקרנות אינן רק מקצועות לימוד. הן חלק מאחריות הורית והן חלק מתרבות רחבה שבתוכה אנחנו מגדלים את ילדינו.
אם ילדי ישראל נמצאים במקום נמוך כל כך בדירוג האוריינות של מדינות ה OECD , קשה לטעון שמדובר רק בבעיה של מערכת החינוך. זו גם בעיה תרבותית רחבה שנמצאת בבתים שלנו.
כידוע, העם היהודי נקרא "עם הספר". ההצטיינות היהודית לאורך דורות בקריאה ובלימוד עיוני לא נבעה מאיכותה של מערכת חינוך, אלא מתרבות רחבה של לימוד, פרשנות, סקרנות ואהבת דעת, שנמצאה בבית, בקהילה ובאטמוספירה התרבותית כולה.
גם היום, בעידן הבינה המלאכותית, מיומנויות הקריאה הן בסיס לחשיבה. האדם חושב במילים ובמושגים. הדמיון האנושי משתמש בדימויים, בסיפורים ובעושר לשוני. היכולת לקרוא טקסט מורכב, להבין רעיון, לזהות טיעון ולהבחין בין עיקר לטפל היא חלק מן היכולת שלנו לחשוב כבני אדם בעצמינו. עולם המסכים לעולם לא יוכל להחליף באופן מלא את הקריאה, הסיפור והדמיון.
הבעיה אמנם ענקית, אבל יש גם צעדים פשוטים מאוד שאפשר לעשות. תעשו מנוי לספרייה הציבורית. תקראו יחד עם הילדים את אותו ספר ולדבר עליו. תשאירו ספרים נגישים בבית. תנו לילדים לראות גם אתכם קוראים בשעות הפנאי, בשבתות ולפני השינה. צרו מדי פעם שעת קריאה משפחתית: בלי מסכים, בלי מטלות, פשוט זמן שבו בני הבית יושבים יחד וקוראים. (גם מגזין ספורט נחשב).
תוצאות מבחני פיזה הן קריאת השכמה למערכת החינוך, אבל הן גם קריאת השכמה לנו, ההורים של ילדי "עם הספר". זה איננו תואר כבוד שקיבלנו בירושה, זו בחירה תרבותית שצריך שתיעשה מחדש בכל דור ובכל בית.
השאלה המטרידה באמת איננה באיזה מקום תהיה ישראל במבחן פיזה הבא. השאלה היא איזה מין אנשים נגדל כאן עד אז.