בקומה הרביעית של בניין מגורים ישן בקריית שמונה, בלי מעלית, פריקת ארגזים ראשונה יוצאת לדרך.
על המקרר שירד למטה עוד נותרו חבלות, ובארי, סטודנט למדעי המוח שזה עתה סיים שמונה סיבובי מילואים, מעלה ארגזים ריקים ויורד עם השקיות.
"מלחיץ ומרגש, כן", הוא מספר על רגעי המעבר. "גרנו שנתיים וחצי בלוד והחלטנו לעבור. זה היה תמהיל של איפה יש לנו משימה טובה לעשות, כאילו איפה אנחנו נצרכים ויכולים לעשות משהו אחרי מילואים, וגם שיהיה לנו טוב. אנחנו עוברים לקריית שמונה ממש היום".
המהלך של בארי אינו מקרה בודד. בשיא הלחימה בצפון, כשתדירות הדי פיצוצים עוד נשמעת ברקע, מתגבש גל אזרחי של משפחות וצעירים שמחליטים לעשות את הדרך ההפוכה ממש לעבר גבול הצפון.
גלעד לסר, כמעט בן 18 שעבר עם משפחתו מירושלים, מתעד את החוויה בסדרת סרטונים שמטרתה לעודד מעבר לצפון. "כשאמא באה ואמרה 'עוברים לקריית שמונה', מה חשבתי? קודם כל זה תדהמה מוחלטת", הוא משחזר. "מי עובר באמצע מלחמה מירושלים לקריית שמונה? זה לא הגיוני. עד השנייה האחרונה אמרתי 'טוב, הם מתחרטים בסוף'. כאילו המשאית תגיע והם יגידו 'להתראות ושום, אנחנו נשארים פה'. ואז זה קרה".
נתוני הדמוגרפיה בעיר מצביעים על מציאות מורכבת. מתוך כ-24,000 תושבים שתרמו לשגרת העיר בעבר, ההערכות בשטח מדברות כיום על כ-13,000 תושבים בלבד שחזרו לביתם. כשליש מהתושבים הוותיקים טרם שב, ובתים רבים עומדים עזובים. בתוך הוואקום הזה, התארגנות אזרחית מצליחה לרשום הישגים: 73 משפחות כבר גויסו והגיעו להתגורר בעיר במסגרת קמפיין עצמאי.
המעבר הנוכחי אינו מונהג כגרעין ממוסד, אלא כמהלך של עידוד הדדי וקליטה, על ידי הקהילה הציונית-דתית בעיר. הרוב המכריע של המצטרפים נמנה על הציבור הדתי-לאומי, אף על פי שבקרב הפעילים מודגש הרצון למשוך גם אוכלוסייה חילונית ומסורתית.