כבר שלושה עשורים פועל רב מועצת דרום השרון הרב יצחק יעקובוביץ' במרחב שבו דתיים וחילונים, מושבים וקיבוצים, בתי כנסת ומועדוני תרבות נפגשים ולעיתים גם מתנגשים. מבחינתו, החלוקה המקובלת ליישובים "דתיים", "חילוניים" או "מעורבים" מחמיצה את העיקר.
"כל יהודי מקיים תורה ומצוות בדרכו, ולכן היישובים אינם מעורבים", הוא אומר בפודקאסט של ערוץ 7. "כולם יהודים, כולם טובים וכולם מתוקים. החוכמה היא לחיות בהרמוניה, ובנוסף לכך לקרב לעבודת השם - לאט לאט, לא בכפייה אלא מתוך חופש ובחירה".
המועצה האזורית דרום השרון כוללת יישובים בעלי אופי שונה מאוד זה מזה. במהלך השנים פעל הרב יעקובוביץ' להקמת מניינים, בתי כנסת, עירובין ושיעורי תורה גם במקומות שבהם החיים הדתיים לא היו מובנים מאליהם. הוא מספר על קיבוץ גבעת השלושה, שבו פועל כיום מניין קבוע, מתקיימים שיעורים ונערכים טקסי בר ובת מצווה בהתאם להלכה.
"היום כולם מבינים שצריך להיות בית כנסת", הוא אומר. "באים להתפלל בו, וכשצריך לערוך בר או בת מצווה, להתברך בספר התורה או לעלות לתורה - עושים זאת בקיבוץ כהלכה".
אחד הסיפורים המסמלים בעיניו את השינוי נוגע לחברת קיבוץ שתרמה ספר תורה. במשך שנים הייתה המזוזה שקבעה בחצר ביתה כמעט יחידה במרחב, וילדי הגנים היו מגיעים כדי לראותה. כיום, הוא מספר, מזוזות מותקנות במשרדים ובבתים רבים, ותושבים פונים מיוזמתם ומבקשים סיוע בקביעתן.
אולם הדרך אינה תמיד פשוטה. ביישוב צופית התעורר בעבר עימות סביב הצבת מחיצה בתפילות. הרב יעקובוביץ' דרש כי בבית הכנסת תוצב מחיצה העומדת בכללי ההלכה, בעוד גורמים מקומיים ביקשו להסתפק בסידור אחר. כשהובהר לו כי יוכלו לבחור בין המחיצה שדרש לבין המשך כהונתו כרב היישוב, החליט לעזוב.
"בית הכנסת הוא הטריטוריה של הרב, וההלכה היא שקובעת", הוא אומר. "הרב אברום תמיד היה אומר שרב צריך להיות חכם: לפני שאומרים לו לעזוב, מוטב שיעזוב בעצמו. כך נפרדתי מהיישוב ועברתי לפעול ביישובים אחרים".
למרות המחלוקת, הוא אינו רואה בתושבים שהתנגדו לו יריבים. "אני מאמין בכל יהודי, אוהב כל יהודי ומקרב כל יהודי. גם מי ששונאים מחיצות יכולים להתקשר אליי ולשאול שאלה בעניין אחר, והם יקבלו תשובה. זה שהם לא בהכרח יעשו כפי שאומר - זה כבר עניין אחר".
הרב יעקובוביץ' מדגיש כי השינויים במועצה מתחוללים בהדרגה. רק לאחרונה נחנך עירוב סביב היישוב שדי חמד, לדבריו לאחר כ-90 שנה. ביישובים אחרים זכה לשאת דרשת "כל נדרי" ראשונה לאחר עשרות שנים שבהן לא התקיימה במקום מסורת כזאת.
"יש לאט לאט שינויים משמעותיים, אבל יש עוד הרבה עבודה", הוא אומר. "היה קיבוץ שחתם על הסכמה להציב עירוב, אך לא נמצא תקציב, ובינתיים הוא חזר בו בטענה לבעיות טכניות. אנחנו לא עושים על כך מאבקים. ממשיכים באהבה ומנסים לשכנע. אני מקווה שהלבבות האוהבים יתגברו גם על הכבלים הטמונים בקרקע".
המלחמה הציבה בפני הקהילות במועצה אתגר כואב במיוחד. שניים מתושביה נחטפו לעזה: אחד מהם, חייל צה"ל, לא שב בחיים, ולירי אלבג חזרה מן השבי. הרב מספר על התפילות הרבות, על הליווי של המשפחות ועל הצורך להכין גם את הקהילה שסביבן להתמודדות ממושכת ומורכבת.
"מצד אחד צריך לחזק את המשפחות, ומצד שני לחזק גם את הסביבה, שתדע להכיל את האירוע", הוא אומר. "הדברים אינם ברורים ואינם פשוטים. כל משפחות החטופים פעלו בעוצמה, גם אם בדרכים שונות ומורכבות".
בשמחת תורה בשנה שעברה נערכו הקפות סמוך לביתה של משפחת אלבג. אנשי היישוב התלבטו אם נכון לשמוח כאשר המשפחה מתמודדת עם כאב כה גדול, אך אביה של לירי ביקש מהם לקיים את החגיגות. "הרגשנו מורכבות גדולה. היישוב כולו רוצה לשמוח, והמשפחה נמצאת במצב קשה מאוד. אבל אביה אמר: בהחלט, תשישו ותשמחו בשמחת תורה. שמחנו - והשם הושיע".
עוד לפני תפקידו ברבנות האזורית עסק הרב יעקובוביץ' בחיבור שבין הלכה למציאות המבצעית. הוא שירת ברבנות הצבאית בדרגת רב וסרן, ומבהיר בחיוך: "אני רב וסרן, אבל לא רב־סרן. הבן שלי אלקנה הוא רב־סרן, וכך מתקנים את זה אצלנו במשפחה".
במשפחתו, הוא מדגיש, השירות בצה"ל הוא דרך חיים. "אצלנו כולם משרתים בצבא. כך חונכנו וכך אנחנו מחנכים. לומדים שנים בישיבות, ואחר כך משרתים בצבא. אנחנו מאמינים בצה"ל ובפעילות מבצעית על פי ההלכה, ורוצים גם את קדושת המחנה".
בספרו "אור יצחק", שראה אור לאחר מלחמת לבנון הראשונה, עסק בשאלות הלכתיות שהתעוררו במהלך השירות הצבאי - מהפעלת מכשירים בשבת ובמועד ועד כשרות, עירובין וטיפול במערכות טנקים וארטילריה. אחת התשובות המרכזיות בספר עסקה בצירוף יהודי חילוני למניין.
"התשובה הראשונה שרציתי לכתוב הייתה שמצווה לצרף אותו ושהוא יכול להיות אחד מעשרה", הוא מספר. "אבל מפני קטנות כתפיי ביקשתי ממורי ורבי, הרב אברהם שפירא, לכתוב תשובה. הרב שפירא כתב שיהודי חילוני שמגיע להתפלל בבית הכנסת צריך לצרף אותו למניין, והוא יכול להיות אחד מן העשרה".
הספר הופץ באלפי עותקים בקרב חיילים והפך לאחד מספרי היסוד המוקדמים בתחום ההלכה הצבאית. הרב הצבאי הראשי דאז, האלוף הרב גד נבון זצ"ל, ביקש לקדם את הרב יעקובוביץ' לתפקיד בכיר ברבנות הצבאית, אך הרב שפירא התנגד. "הרב אברום אמר שהוא צריך להיות רב מכהן באזרחות ולא להישאר בצבא. הוא הנהיג את הדברים אחרת".
הקשר עם הרב שפירא עיצב גם את הפרק המרכזי הבא בחייו: הקמת מערך כשרות היבוא ברבנות הראשית. באותה עת נבחר הרב יעקובוביץ' לכהן כרב המושב בית מאיר, אך לאחר שהרב שפירא התמנה לרב הראשי לישראל הוא ביקש ממנו לוותר על המעבר למושב ולהתגייס למשימה אחרת.
"רב אברום אמר לי: אל תעבור לבית מאיר, אני צריך אותך לכשרות היבוא ברבנות הראשית", הוא משחזר. "ראיתי בכך תפקיד רבני ושליחות עולמית. אם הרב שולח אותי לשליחות, סימן שהוא החליט שזו השליחות הנכונה יותר".
הכשרתו לתפקיד הייתה רחבה ובלתי שגרתית. בהוראת הרב שפירא למד במשך כמה שנים בבית ההוראה של העדה החרדית אצל הרב שלום אייזן, והשתלם באופן מעשי בהלכות טריפות, ארבעת המינים, דיני משפחה ושאלות נוספות. "הייתה לי היכרות עם השולחן ערוך לצד היכרות עם ההלכה המעשית בשטח".
עם הקמת ועדת היבוא מונה למרכז הוועדה והחל לבנות את התשתית המקצועית של התחום. אחת ההחלטות הראשונות שקידם הייתה לדרוש שכל מוצר מיובא ייבדק בידי כימאי או טכנולוג מזון ירא שמיים.
"רצינו לדעת מה באמת מכיל המוצר", הוא מסביר. "האם מה שמוצהר עליו נכון, האם הוא נכון רק בחלקו, האם זו האמת או כל האמת. זה היה מהפך. במקביל נשלחנו ללמוד טכנולוגיית מזון כדי שיהיה לנו ידע מקצועי והלכתי מעמיק בחומרי הגלם ובתהליכי הייצור".
הגישה שהנחיל הרב שפירא הייתה ברורה: כל אדם בישראל, דתי או חילוני, זכאי לדעת שהמזון המוצג בפניו ככשר אכן עומד בדרישות. "הרב אברום אמר שכל יהודי צריך לעזור לעם ישראל לאכול כשר, ושמה שכתוב על המוצר יהיה נכון במאה אחוז".
במסגרת חוק איסור הונאה בכשרות נקבע כי גם מוצר הנושא הכשר מחו"ל נדרש לקבל את אישור הרבנות הראשית לפני שיסומן ככשר בישראל. הרב יעקובוביץ' מספר כי לא כל היבואנים קיבלו את הדרישות ברצון, אך הרב שפירא התעקש על אחריותה של הרבנות כלפי כלל הציבור.
הפיקוח לא הסתמך רק על מסמכים. חברי הוועדה ואנשי מקצוע יצאו לביקורות פתע במפעלים ברחבי העולם. באחת הביקורות במפעל בבלגיה גילו כי מוצר שקיבל הכשר מגוף חיצוני אינו כשר. כאשר נותן ההכשר טען כי עבור חובשי הכיפות הסרוגות מדובר במוצר שניתן לאכול, הסיר הרב יעקובוביץ' את כיסוי הראש שנדרש לחבוש במפעל והצביע על הכיפה שמתחתיו.
"אמרתי לו: גם לי יש כיפה סרוגה, ואני לא יכול לאכול את המוצר הזה משום שהוא אינו כשר", הוא משחזר. "המלצנו לבטל את האישור לכשרות, וכך היה".
במקרה אחר הגיעו אנשי הוועדה בהפתעה למפעל אירופי בי"ז בתמוז. קו הייצור פעל במלוא המרץ במוצר שדרש בישול ישראל, אך במקום לא נמצא משגיח. גם במקרה הזה נפסל האישור.
"לא חיפשנו לפסול", מדגיש הרב. "רצינו שכשרות הרבנות הראשית תהיה דבר אמיתי ושם שאפשר לסמוך עליו. הצלחנו בכך, ואני מקווה שגם לאורך השנים משמרים את הדברים הללו".
לצד העמידה התקיפה, הרב שפירא הקפיד לדבר עם בעלי המפעלים והיבואנים בכבוד. הרב יעקובוביץ' מספר כיצד זימן הרב את בני גאון, שכיהן כמנכ"ל קונצרן כור, ושוחח עמו באריכות על ייחוסו לסבו, הרב שלמה אליעזר אלפנדרי, "הסבא קדישא". רק לקראת סיום הפגישה הגיע לנקודה שלשמה הוזמן.
"הרב אמר לו: אתה צאצא של הסבא קדישא, ולצאצאים יש אחריות לרומם את הכשרות של עם ישראל. בידך מפתח עוצמתי. אם כור תשתף פעולה עם הרבנות הראשית ותדאג שכל מוצר מיובא יקבל אישור, היא תהיה דוגמה לכל הקונצרנים האחרים". בני גאון קיבל עליו את הבקשה, והמהלך יצא לפועל.
זו הייתה דרכו של הרב שפירא, כפי שמתאר תלמידו: להעניק לאדם כבוד, לשוחח עמו בחום ורק בסוף להציב בפניו את הדרישה המעשית. "לפעמים אדם כבר עמד בפתח הדלת וחשב שהפגישה הייתה מצוינת, ואז הבין שהמשפט האחרון שינה את כל ההתנהלות שלו".
הרב שפירא ביקש למצוא פתרונות שיאפשרו לציבור לאכול כשר, גם כאשר המוצר אינו עומד ברמת מהדרין. בסוגיות כמו אבקת חלב נוכרי וג'לטין הוא נשען על פסיקתו של רבה של ירושלים, הרב צבי פסח פרנק, אך דרש לסמן באופן ברור את רמת הכשרות כדי שכל אדם יוכל לשאול את רבו ולפעול בהתאם למנהגו.
"תמיד הוא אמר: תחפש ליצור מצב שהדבר יהיה כשר, אפילו אם אינו מהדרין, כדי שיהודים יוכלו לאכול כשר ולא ייכשלו בטריפות", מספר הרב יעקובוביץ'. "זו הייתה האחריות שלו לכלל ישראל".
במסעותיו לצורכי פיקוח הגיע הרב יעקובוביץ' גם לבנגקוק, בתקופה שבה עדיין לא פעלה שם רבנות מקומית מסודרת. בהמשך היה שותף להקמת מקווה בעיר, הביא מישראל תוכניות וקבלן ודאג לפיקוח על הבנייה.
כאשר סיפר על כך לרבו, הרב שפירא שיבח אותו על עבודתו בתחום הכשרות - אך הבהיר כי בעיניו בניית המקווה הייתה הישג גדול אף יותר. "הוא אמר לי: הכשרות שאנחנו עושים היא עוצמתית ומזכה את עם ישראל, אבל היישר כוח הגדול יותר הוא על המקווה שזכית להקים בתאילנד. שמירת טהרת המשפחה שווה יותר מהרבה כשרויות".
גם ביחסו האישי נשא הרב שפירא תפיסה עמוקה של אחריות ציבורית. באחת מנסיעות הלילה מרמת הגולן לירושלים נעצר הרכב במחסום וחייל ביקש להצטרף לנסיעה. הנהג השיב שאין מקום והמשיך בדרכו, אך הרב שפירא, שישב מאחור ונמנם, התעורר מיד.
"הוא שאל: איפה אין מקום? עצור, חוזרים לקחת אותו", מספר הרב יעקובוביץ'. "אמרתי שצפוף, והוא השיב: אם אברהם אבינו היה עובר כאן, הוא לא היה לוקח את החייל לירושלים? יש לי מקום. אתה תשב לידי והחייל יישב מקדימה". החייל הוכנס לרכב, והרב בירך אותו בברכת כהנים.
בימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים הקפיד הרב שפירא שלא לפטר עובדים ולא לגרום צער ליהודי, אלא אם היה מדובר בצורך הלכתי שאינו סובל דיחוי. כאשר עובד לא התאים לתפקידו, העדיף להעבירו לתפקיד אחר ולא לגדוע את פרנסתו.
"פרנסה של יהודי - בשום פנים ואופן לא פוגעים בה", מתאר תלמידו. "בחודש אלול ובעשרת ימי תשובה הוא לא עסק בשום מהלך שעלול לגרום צער. אלה היו בעיניו ימים מקודשים גם ביחסים שבין אדם לחברו".
אחד המשפטים שהרב שפירא נהג לומר לתלמידו הפך עבורו לצוואת חיים. בתום יום עבודה שאל אותו פעם: "איזו טובה עשית היום ליהודי?". הרב יעקובוביץ' התקשה להשיב, והרב שפירא הסביר כי הוא עצמו אינו הולך לישון לפני שהוא בוחן אם עשה חסד עם אדם מישראל.
"הוא אמר לי: נבחרתי להיות רב ראשי כדי לעשות טובה ליהודי. לפני שאני הולך לישון, אני שואל את עצמי איזה חסד עשיתי היום. זו השליחות שלי". לימים, כאשר אחד מבניו של הרב יעקובוביץ' קיבל תפקיד ציבורי, העביר לו אביו את אותו כלל: לא לסיים יום לפני שבודקים אם נעשתה בו טובה ליהודי.
בסיום הריאיון מתייחס הרב יעקובוביץ' גם לקריאתו להימנע מרכישת סלמון מנורווגיה ופירות יבשים מטורקיה, לנוכח עמדתן כלפי ישראל. כעת הוא מבקש להרחיב את העיקרון גם למדינות שיפגעו במסחר עם מפעלים ביהודה ושומרון.
"מי שאומר לי שטורקיה מייצרת פירות יבשים מתוך אהבת ארץ ישראל - שינסה לשכנע אותי", הוא אומר. "עד אז, נתכבד ונאכל את הפירות שבהם נשתבחה ארץ ישראל. כל מדינה שתטיל סנקציה על המסחר עם מפעלי ההתיישבות צריכה לקבל מענה בכך שאנחנו נקפיד שלא לקנות את תוצרתה".
הרב יעקובוביץ' יודע שישראל היא מדינה קטנה, אך סבור כי שילוב כוחות עם יהודי התפוצות יכול להפוך את הבחירה הצרכנית לכלי בעל השפעה. "אנחנו עם עוצמתי ויש לנו אחים בקהילות ברחבי העולם. כולנו יחד יכולים ליצור מענה לפגיעה ביושבי הארץ ובפרנסתם".
עשרות שנים לאחר שנשלח "אל העם שבשדות", הרב יעקובוביץ' ממשיך לנוע בין קיבוצים ומושבים, בין מחלוקות הלכתיות למפגשים אנושיים ובין נאמנות בלתי מתפשרת להלכה לסבלנות כלפי מי שעוד אינם מוכנים לקבלה. מעל כל אלה הוא נושא עמו את השאלה שהותיר לו רבו - שאלה קצרה שבכוחה לעצב יום שלם ואף חיים שלמים: איזו טובה עשית היום ליהודי?