לא במקרה נפל הסיפור עם הסרט נז"א בעשרת ימי תשובה. בזמן שרוב עם ישראל נמצא בשלבים אלו ואחרים של הכנה ליום הכיפורים - בסליחות, בתפילות, בעשיית טוב, בלימוד תורה ובמילואים - עומדים יהודי ויהודייה ומוכרים את עמם ואלוהיהם (שאין להם) תמורת נזיד עדשים.
קצת דומה לערב יום הכיפורים תשפ"ד, שבו אנשים בצלמם מנעו את תפילת יום הכיפורים בתל אביב, וההמשך ידוע.
איזה לקח אנו מפיקים מפה? אני מציע שלא להתפתל בכיוונים של "בואו נתאמץ למצוא זכות גם על היהודים הללו לפני יום הכיפורים"; ובטח שלא בכיוון "הם צודקים וצריך לעשות חשבון נפש על המוסריות של צה"ל".
המסר הוא הרבה יותר חד: כאשר יהודי אינו מחובר ליום הכיפורים, למורשת הנצחית של עם ישראל - הוא הופך את הרע לטוב ואת הטוב לרע, ובהמשך הולך ומאבד אפילו את האנושיות הבסיסית של נאמנות לעמו. ככה פשוט.
הנזק שהם יוצרים במציאות הוא באמת נזק אגבי, כדבריו החריפים של הרב קוק, שמטעמי פוליטיקלי קורקט הם פחות ידועים: "עלים נובלים כאלה שנושרים אינם מביאים הפסד גדול לכרם בית ישראל" (אגרות הראיה יח). אם תרצו יש כאן אפילו נחמה: אין עוד תופעה בעולם של שנאה עצמית כדוגמת האוטו-אנטישמיים כי דווקא עומק השפל מעיד על הפוטנציאל הגדול שקיים בפנומן היהודי. בכל דור ודור היו כאלה: מינים, מלשינים, משומדים, קומוניסטים ופרוגרסיביים. יו ניים איט.
חז"ל ניסחו זאת כך: "אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים: כשהן יורדין - יורדין עד עפר, וכשהן עולין - עולין עד לכוכבים" (מגילה טז, א).
בין כה וכה, המסר שאנו לוקחים מכאן ליום הכיפורים ברמה האישית הם דבריו של הגאון מוילנא: "אם אין אדם משתדל לעלות מעלה מעלה על כורחו ירד מטה" (הגר"א, אבן שלמה) או במילים של תפילת "ונתנה תוקף":
בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן
וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן
כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן
מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת
מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ
מִי בַמַּיִם. וּמִי בָאֵשׁ
מִי בַחֶרֶב. וּמִי בַחַיָּה
מִי בָרָעָב. וּמִי בַצָּמָא
מִי בָרַעַשׁ. וּמִי בַמַּגֵּפָה
מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה
מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ
מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יִטָּרֵף
מִי יִשָּׁלֵו. וּמִי יִתְיַסָּר
מִי יֵעָנִי. וּמִי יֵעָשֵׁר
מִי יִשָּׁפֵל. וּמִי יָרוּם.
וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה
מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה.