כשיסכמו את ימי כהונתה של הממשלה היוצאת ידברו על איראן, חיזבאללה וחמאס. בצדק. המזרח התיכון של שלהי כהונתה שונה לחלוטין מזה שקיבלה לידיה.
אויבים נחלשו, יכולות הושמדו, מנהיגים חוסלו ומאזני כוח השתנו. ישראל היא מעצמה אזורית. איראן כבר אינה אותה איראן, וחמאס וחיזבאללה אינם עוד האיום שהיו ערב 7 באוקטובר.
ובכל זאת, ייתכן שההישג האסטרטגי החשוב ביותר של הממשלה נמצא דווקא במקום שבו לא נורתה אפילו ירייה אחת.
ב E1 לא 3,401 יחידות הדיור שאושרו לבנייה הן החידוש. ישראל בנתה ואישרה הרבה יותר. הסיפור הוא עצם ההחלטה לגעת באחד המקומות הרגישים ביותר במזרח התיכון, שטח שממשלות ישראל נמנעו במשך עשרות שנים מלהכריע את עתידו בשל וטו בינלאומי כמעט מוחלט.
כולם ידעו מדוע.
המרחב שבין ירושלים למעלה אדומים איננו עוד עתודת קרקע. הוא אחת מנקודות המפתח במאבק על המפה העתידית. אחיזה ישראלית משמעותית בו מחזקת את ירושלים ממזרח ופוגעת ברצף הטריטוריאלי שעליו נשענת התוכנית למדינה פלסטינית שבירתה במזרח העיר.
זו הסיבה ש E1 הוקפא פעם אחר פעם. לא מחסור בדירות, בתוכניות או ברצון לבנות עצר אותו. עצרה אותו דווקא ההכרה בחשיבותו.
במשך שנים התקיים בישראל מצב אבסורדי. הימין ניצח בבחירות, הציבור התרחק מאוסלו, האמון בהנהגה הפלסטינית קרס וראשי ממשלות הסבירו שמדינה פלסטינית עלולה לסכן את ישראל. ובכל זאת נשמר בקפדנות דבר אחד. המפה שתאפשר יום אחד להקים אותה.
אפשר היה להתנגד למדינה הפלסטינית. אסור היה לסגור את הדלת בפניה.
E1 הוא הרגע שבו הדלת הזאת מתחילה להיסגר. וזו הסיבה שהוא חשוב בהרבה מעוד הישג התיישבותי.
7 באוקטובר לא חשף רק מחדל מודיעיני, מבצעי ומנהיגותי. הוא ריסק הנחת יסוד. את האמונה שאפשר למסור שטח, להציב גבול וגדר, להחזיק צבא חזק ומודיעין משוכלל, ואם מעבר להם יצמח איום נדע להרתיע אותו, להכיל אותו ובשעת הצורך לטפל בו.
את מחיר ההנחה הזאת שילמנו בדם.
ומכאן נגזרת שאלה שאי אפשר עוד להתחמק ממנה. אם מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון עלולה להציב ישות עוינת בשטח החולש על ירושלים, גוש דן ונתב"ג, מה בדיוק עושה ישראל כדי למנוע את הסיכון הזה.
התנגדות למדינה פלסטינית אינה שווה הרבה אם ישראל ממשיכה לשמר עבורה את המפה, את התשתית ובעיקר את המסגרת המדינית שמבקשת להפוך ביום מן הימים למדינה, בדמות הרשות הפלסטינית.
ב E1 קרה משהו אחר. המסקנה קיבלה לראשונה ביטוי פיזי, אקטיבי וממשי.
לכן ההתנגדות הבינלאומית החריפה אינה רעש רקע. היא תעודת האותנטיות של המהלך. בריטניה, צרפת, גרמניה, קנדה ומדינות רבות נוספות אינן נזעקות ומחרימות את ישראל, בגלל מספר הדירות. הן אומרות בעצמן מה מטריד אותן. פגיעה ברציפות הפלסטינית ופגיעה ממשית בסיכוי לממש את פתרון שתי המדינות.
כדאי להקשיב להן היטב.
הן הבינו את .E1 הן קלטו שהמאבק אינו על עוד שכונה אלא על אחת מאבני היסוד המרחביות של המדינה הפלסטינית העתידית.
אם מטרתן היא לשמר את האפשרות להקמתה, ומטרתה של ישראל אחרי 7 באוקטובר היא למנוע הקמת ישות עוינת נוספת בלב הארץ, ההתנגשות אינה תקלה דיפלומטית. היא תוצאה מתבקשת של שינוי אסטרטגי.
וכאן בדיוק טמונה הסיבה לראות ב E1 את ההישג הגדול של הממשלה היוצאת.
הפגיעה בחמאס, בחיזבאללה ובאיראן הייתה חיונית, אבל היא באה לאחר שהאיום כבר נבנה, התעצם והתפוצץ בפנינו. ישראל שילמה מחיר נורא ורק אז יצאה להשיב לעצמה את הביטחון ואת ההרתעה.
E1 שייך לקטגוריה אחרת. הוא אינו תשובה למלחמה שהייתה. הוא ניסיון למנוע את תנאי היסוד של המלחמה הבאה. הוא מבטא מעבר ממדיניות של הכלה ותגובה למדיניות של הכרעה, עיצוב המרחב וריבונות.
זה ההבדל בין טקטיקה לאסטרטגיה.
לא רק לדעת להשמיד איום לאחר שנוצר, אלא למנוע את התנאים שיאפשרו לו לצמוח.
במובן הזה E1 הוא אולי הביטוי המעשי החשוב ביותר עד כה לישראל של אחרי 7 באוקטובר. ישראל שאינה שואלת רק כיצד תגיב אם הסכנה תתממש, אלא מה עליה לעשות היום כדי שלא תתעורר בעוד עשור מול עזה נוספת, הפעם בלב הארץ.
ומכאן מתחיל המבחן האמיתי.
אם E1 יישאר מהלך בודד, הוא ייזכר כהישג מרשים של שר עקשן, אמיץ ובעל חזון בתחומו, בצלאל סמוטריץ', ושל הממשלה שבה כיהן. אבל אם ההיגיון שמאחוריו יהפוך למדיניות לאומית, ייתכן שבעתיד נזהה בו את ראשיתה של נקודת מפנה היסטורית.
E1 צריך להיות התחלה, לא סוף.
אם אליו יצטרפו מהלכים נוספים במרחבים אסטרטגיים (כגון שטח E2 שהוא המקבילה מדרום של E1), חיבורי כבישים ורכבות, אזורי תעשייה, תשתיות ורצפים שיחברו את יהודה ושומרון למדינת ישראל הקטנה והצרה, נדע שהסנונית של E1 אכן בישרה על בואו של אביב עברי.
כי ישראל אינה זקוקה לעוד הצהרה נגד מדינה פלסטינית. היא זקוקה לתפיסה סדורה של המרחב שבין הירדן לים, שנגזרת מהמציאות שהתגלתה ב 7 באוקטובר. תפיסה שמחזקת את האחיזה באזורים החיוניים לביטחונה, מבצרת את ירושלים, בולמת השתלטות פלסטינית על נקודות אסטרטגיות ומייצרת עובדות שאינן נעלמות עם חילופי ממשלה או עם הודעת גינוי נוספת מלונדון.
שלושים שנה חלפו מאז אוסלו. ישראל השתנתה. החברה הפלסטינית השתנתה. המזרח התיכון השתנה. ובעיקר, אנחנו יודעים היום מה עלול להיות המחיר של הנחות מדיניות שגויות. ורק דבר אחד נשמר כמעט בקנאות. המפה שנועדה לאפשר מדינה פלסטינית.
כאילו לא עברו שלושים שנה. כאילו לא היו אינתיפאדות. כאילו עזה לא הפכה לאחר ההתנתקות לבסיס טרור. כאילו 7 באוקטובר לא התרחש.
E1 הוא הסדק החשוב הראשון בחומה הזאת. וזה אולי הנזק האגבי החשוב ביותר שחולל 7 באוקטובר.
האסון הכריח את ישראל להבין שביטחון מתחיל הרבה לפני הגדר. שהגנה אינה רק היכולת לנצח אויב שכבר התחמש והתבסס, אלא גם האחריות למנוע ממנו את התנאים שיאפשרו לו לעשות זאת. ומדינה שאינה מעצבת את המרחב בהתאם לאינטרסים הקיומיים שלה תגלה לבסוף שמישהו אחר עיצב אותו עבורה.
לכן 3,401 הדירות אינן העניין. אפילו E1 עצמו אינו הסיפור הגדול.
הסיפור הוא שמדינת ישראל מתחילה, באיחור של שלושים שנה ובמחיר דמים בלתי נתפס, להפסיק לשמור מקום על המפה למדינת טרור אפשרית בלב הארץ.
זה ההישג. וזאת צריכה להיות גם הירושה.
לא עוד ימין שמתנגד למדינה פלסטינית וממשיך לשמר עבורה את התנאים להקמתה. לא עוד ממשלה שמבטיחה למנוע את האיום הבא ובינתיים משאירה לו שטח על המפה. לא עוד המתנה עד שהסכנה תהפוך למציאות ורק אז שליחת הצבא לטפל בה.
E1 הוא הצעד הראשון. עכשיו צריך להפוך את החריג לשיטה ואת ההישג למדיניות.
7 באוקטובר לימד אותנו בדרך האיומה ביותר שאפשר לנצח מלחמה ועדיין לשלם מחיר נורא על כך שלא מנעת אותה.
לכן המשימה ההיסטורית של ישראל אחרי 7 באוקטובר אינה רק לנצח את עזה שכבר קמה.
היא לעצב את הארץ כך שעזה הבאה פשוט לא תוכל לקום אף פעם ולעולם.