סיימת מסלול?
סיימנו שנה, התחלנו שנה. עוד מסלול נפתח המרוץ של החיים. המרוץ שהתחיל ברגע שסיימנו את התיכון. אותה נקודת זינוק ומשם התחיל כל אחד מהחבר'ה לעצב לו מסלול משלו.
מאז, כבר כולם סיימו את השירות. כולם סיימו את האוניברסיטה. ה"כולם" הזה דופק בראש. ואז עולה מיד הקול המתריס: " למה אני צריכה לעשות מה שכולם עושים?"
אף אחד לא "צריך", אבל חוק העדר הוא חוק חברתי גם של בני אדם. תודו שכשהייתם ילדים גם אתם הפעלתם את המניפולציה "אבל כל ההורים מרשים...". כן, הטריק של "כולם" מזיז הרבה מנגנונים בעולם המבוגרים.
כשמדובר בחיפוש זוגיות וחתונה, הטבע מושך את המבט שלנו החוצה ובודק אם אנחנו מותאמים לסביבה. התחושה שכולם סביב מתחתנים ואני מחוץ ללופ, נעה בין מועקה כבדה לתחושת חוסר נוחות שיש בה תלישות ולא מעט בדידות.
אנחנו מסתכלים אחורה על המסלול שעשינו יחד עם החברים שלנו. המסלול נראה אותו מסלול, כבר מהגן. אנחנו מתחילים אותו יחד, החברים, השבט, השכבה, אבל במרוץ של החיים אנחנו רצים למרחקים ארוכים. ושם מתגלים פערים וסגנונות שונים. אחד יתפוס קצב וירוץ על קריירה צבאית. בגיל 23 כבר תהיה לו משכורת מסודרת ויפה. אחד יתחתן ועד גיל שלושים כבר יהיו לו חמישה ילדים. אחד יחליט שהוא מאט כדי להנות מהחיים. כל אחד והמסלול שלו, ומה שהלב שלו אומר לו.
ומה המסלול שלי? למה אני מרגישה מחוץ למסלול? למה אני לא מצליחה ליצור קשר רציני עם אף אחד? למה אף אחד לא באמת מעניין אותי? למה, בעצם, אני לא באמת רוצה להתחתן עכשיו?
האם זאת חוסר בגרות או שזה מצב רוח רגעי?
כמאמנת אני יכולה לומר לך שזה טבעי והגיוני. יש הרבה פחדים ששמים לנו ברקס במרוץ של החיים.
זה המקום לעצור ולהבין מה מניע אותי ודוחף אותי במסלול האישי שלי : חופש? התפתחות? קשר? חברות? ולצד זה להתבונן במה שמפחיד אותי: איבוד החופש? קבעון? התמסדות? או פשוט הפחד להיפגע? הפחד מדחיה?
לפעמים הכרזות "אני לא מתחתן עכשיו. אני לא כמו כולם" מסתירות מאחוריהן פחדים ומניעות שלא עברו בירור דיים.
חלק ממסלול האימון למרחקים ארוכים הוא לדעת לפזר את הכוחות, ללמוד איך לרוץ בצעדים קטנים בעליות. באימון לזוגיות ולחיים יש לנו כלים מפרקי פחדים.
הדרך לזוגיות לא תמיד נראית כמו המסלול של כולם, ולא תמיד נכון למדוד אותה לפי הקצב של החברים והסביבה. בפרויקט 252 מלווים רווקים ורווקות בדרך לזוגיות עם כלים מעשיים, תובנות ועבודה על פחדים, דפוסים וחסמים שמנהלים אותנו מבפנים. כי לפעמים הצעד החשוב הבא הוא לא לרוץ מהר יותר, אלא להבין מה עוצר אותנו, מה באמת מניע אותנו ואיך להתקדם במסלול שלנו בקצב שנכון לנו.