פיצוץ מפקדת דרום לבנון של חיזבאללה ברכס עלי טאהר הוא הרבה יותר מעוד הישג מבצעי. זהו עוד מסמר בארון המתים של התפיסה שלפיה חיזבאללה הוא הכוח הצבאי שמגן על לבנון ומסוגל להכתיב לישראל את כללי המשחק.
ישראל הודיעה כי השמידה במתחם מערכת תת-קרקעית באורך כשני קילומטרים, שכללה מרכזי פיקוד, מחסני אמצעי לחימה ותשתיות של יחידת בדר.
נכון, חיזבאללה עדיין לא נעלם. נבטיה נותרה מוקד שיעי משמעותי, צור ממשיכה להיות עיר בעלת חשיבות, והארגון עדיין מחזיק בתשתיות פוליטיות, חברתיות ואנושיות. אבל צריך להסתכל על התמונה הרחבה יותר.
חיזבאללה של היום הוא דרקון שנפגע קשות: הכנפיים שלו קוצצו, מקור האש שממנו נהג לירוק נחלש, רגליו נשברו, והוא רואה רק בעין אחת. אבל הוא עדיין משוכנע שהוא דרקון.
זו הסיבה שהמערכה החשובה עכשיו אינה בהכרח עוד תקיפה. היא המערכה על המציאות שתקום בלבנון אחרי שחיזבאללה חדל להיות הכוח הצבאי הדומיננטי שהיה.
האירוניה הגדולה של המערכה הזאת היא שישראל עשתה עבור ממשלת לבנון חלק מהעבודה שהיא עצמה התקשתה לעשות במשך שנים. חיזבאללה ביקש להיות המדינה בתוך המדינה. הוא ביקש להחזיק בנשק, להחליט מתי יוצאים למלחמה ולהציג את עצמו כמגן של לבנון. אבל המלחמה חשפה את המחיר של המשוואה הזאת: כאשר חיזבאללה מחליט - לבנון משלמת.
דרום לבנון שילם. ביירות שילמה. התשתיות נפגעו, הכלכלה נפגעה, והחברה הלבנונית נדרשה לשאת בתוצאות של החלטה שלא התקבלה במוסדות המדינה.הפעם, בניגוד לעבר, גם הממשלה הלבנונית אומרת זאת בקול.
זו אולי אינה אהבה לישראל, ואפילו לא שינוי אידאולוגי ביחס אליה. אין צורך לייחס ללבנון שינוי כזה. השינוי החשוב יותר פשוט בהרבה: מתחילה להיווצר ההבחנה בין לבנון לבין חיזבאללה.הבחנה שישראל צריכה לטפח, לא למחוק.כי אם כל לבנון תישאר מבחינת ישראל "האויב", חיזבאללה יקבל בדיוק את מה שהוא צריך: האפשרות לטעון שאין הבדל בין המדינה לבין הארגון, ושכל ניסיון להחזיר את הנשק למדינה הוא למעשה ניסיון ישראלי להשתלט על לבנון.
אבל אם ישראל תאמר לממשלת לבנון: אנחנו רואים בכם את הכתובת - היא מחזקת את המדינה על חשבון הארגון.זה שינוי אסטרטגי.
המבחן הישראלי: האם נדע לזהות שינוי בזמן?
מכאן מתחיל המבחן האמיתי של ישראל.
לא האם ממשלת לבנון תהפוך מחר לידידה של ישראל. היא לא.
לא האם הציבור הלבנוני ישנה את תפיסתו כלפי ישראל. גם לזה אין לצפות.
המבחן הוא האם ישראל תדע לזהות אינטרס לבנוני חדש ולתת לו מקום.
ממשלת לבנון זקוקה היום לריבונות, לשיקום, ליציבות וליכולת לומר לאזרחיה שהמדינה היא זו שקובעת את גורלם. ישראל זקוקה לשקט בגבול, למניעת התעצמות מחודשת של חיזבאללה ולכתובת מדינתית שאפשר לדבר איתה.אלה אינם אותם אינטרסים - אבל הם בהחלט יכולים להיפגש.
לכן היוזמה הישראלית צריכה להיות פשוטה, כמעט עסקית: בואו נבדוק מה אפשר לעשות יחד. לא להתחיל בשגרירויות. לא להתחיל בנורמליזציה. לא לדרוש מלבנון להפוך לידידה של ישראל.להתחיל בפרויקט אחד.אחריו עוד אחד - ועוד אחד.
אם אפשר לפתור יחד בעיה של מים - פותרים בעיית מים. אם אפשר לסייע לחקלאי - מסייעים לחקלאי. אם אפשר ליצור שיתוף פעולה רפואי או טכנולוגי - יוצרים אותו. אם אפשר לבנות מנגנון למניעת שריפות, להצפות או לאסונות טבע - בונים אותו.
כך נוצר משהו שהצהרות מדיניות לעולם אינן יכולות לייצר לבדן: תלות הדדית באינטרס משותף.ואז, יום אחד, פתאום יש לצד השני משהו ממשי להפסיד.לא בגלל שהוא אוהב אותנו.בגלל שיש לו אינטרס.
וזה ההבדל בין הסכם שמחזיק כל עוד כולם מרוצים לבין מערכת יחסים שמחזיקה גם כאשר היחסים מתוחים.
ישראל אינה צריכה להמר על לבנון.היא צריכה לתת לה סיבה לבחור במדינה.
וזו כבר אינה שאלה של חיזבאללה. זו שאלה של מדיניות ישראלית.
המלחמה יצרה את ההזדמנות. עכשיו צריך לדעת להשתמש בה.
הכותב הוא מפקד תא התיאום המבצעי עם צבא ארה"ב לשעבר, פרשן בטחוני מדיני ופובליציסט.