19 שנה לפטירתו: הרב אהרון טרופ, לשעבר ראש ישיבת בני צבי, חזר בפודקאסט "ערוץ 7" אל ימי המאבק בגירוש וסיפר בהרחבה כיצד נולד פסק סירוב הפקודה של הרב אברהם שפירא זצ"ל.
לדבריו, בניגוד לרושם שעשוי היה להיווצר, היוזמה לפרסום הדברים לא הייתה שלו, והרב שפירא הוא שדרש ממנו לפרסם את עמדתו.
"אני לא הוצאתי את זה מהרב. הרב דרש את זה ממני", סיפר הרב טרופ. לדבריו, הוא הגיע אל הרב ושאל אותו לדעתו בסוגיית סירוב הפקודה, לאחר שהוא עצמו סבר שיש לסרב אך ביקש לשמוע עמדה מפורשת של סמכות תורנית.
הרב טרופ תיאר את חילופי הדברים ביניהם, "שאלתי, מה דעת הרב? אז הוא אמר לי, 'בוודאי, צריך לסרב פקודה'. אמרתי, 'אז לפרסם את זה?', אז הוא אמר לי, 'תפרסם את זה'. אמרתי לו, 'הרב רוצה שאני אפרסם את זה?', הוא אמר לי, 'כן, אני אומר לך לפרסם את זה'". לדבריו, "זה שלוש פעמים חזר בשיחה על זה שהוא מבקש ממני לפרסם את זה".
בעקבות הדברים, סיפר הרב טרופ, הוא יצא לפרסם את הפסק, "בהנחייתו ובדרישתו בעצם, בדרישתו, הלכתי לפרסם את זה". הוא הדגיש פעם נוספת כי חלקו היה בהצגת השאלה, ואילו הדרישה לפרסום הגיעה מהרב עצמו, "אני רק הזדמנתי לשאול את זה. זה הוא זה שדרש ממני לפרסם את זה".
בהמשך הסביר הרב טרופ את העיקרון שעמד, לדבריו, בבסיס הפסק, "אם יש תורה ויש פקודה שנוגדת את התורה, אז אנחנו קודם כול עם התורה, כל מה שאנחנו משרתים את המדינה ונשמעים לחוקים של המדינה, זה מכוח הציווי של הקדוש ברוך הוא. אבל אם יש משהו שנוגד, אז אין פה שאלות בכלל. ברור שההלכה קודמת למפקד".
לדברי הרב טרופ, משמעות הדברים חרגה מבחינתו מהוויכוח שהתנהל באותם ימים. "אני דרך אגב רואה בזה מסר מאוד מעבר לעניין בזמנו של הגירוש. ראיתי בזה מסר מאוד חינוכי, מאוד חשוב, שנכון גם עד היום", אמר.
הרב טרופ טען כי באותן שנים התקיימה בקרב חלק מהציבור תחושת מחויבות עמוקה במיוחד למוסדות המדינה. כדוגמה הוא הזכיר את היחס לתפילה לשלום המדינה בבתי הכנסת, שלדבריו בלט לעיתים אפילו ביחס לחלקים אחרים בתפילה.
"עד הגירוש, בית הכנסת, מה הייתה התפילה שאף אחד לא היה מדבר בה? כולם שותקים, כולם עומדים. התפילה לשלום המדינה", סיפר. הוא הוסיף, "בקריאת שמע אנשים יכלו לפטפט, שמונה עשרה אנשים חיפפו, בקריאת התורה לא הקשיבו. בתפילה לשלום המדינה כולם עומדים בשקט ובדממה, וזה מראה".
לדבריו, "היה איזשהו מין הילת קודש כזו, שמה שהמדינה ומה שהמפקד אומר חייבים לעשות, וזה קודם לתורה". הרב טרופ סייג את הדברים והבהיר כי אינו מייחס תפיסה זו לציבור כולו, "אני לא אומר אצל כולם, אבל אצל הרבה מאוד".
בהמשך אמר כי לאחר הגירוש חל לדבריו שינוי ביחס הזה, ובציבור התפתחה ביקורת רבה יותר כלפי הצבא, חוקיו והנחיותיו. עם זאת, הוא הדגיש כי אינו מייחס את השינוי כולו לפסק, "עברו הרבה תהליכים. אני לא חושב שזה קשור אך ורק לפסק כזה".
לדבריו, לפסק הייתה בכל זאת משמעות כ"קריאת כיוון", שלפיה "המדינה ופקודות הצבא הן לא מעל הכול. יש דברים מעליהן, חשובים יותר". הוא הוסיף כי גם התנהלות המדינה והצבא לאורך השנים תרמה בעיניו להתפתחות היחס הביקורתי, לצד אותה קריאה תורנית.
הרב טרופ התייחס גם להתנהלות הישיבה בתקופת המאבק וסיפר, "אנחנו הכרזנו בצורה חד-משמעית שבני צבי יורדת לגוש קטיף". לדבריו, כמעט כל הישיבה שהתה במקום במשך חמישה שבועות, מהלך שהיה כרוך גם בקשיים לוגיסטיים ובצורך לדאוג למזון.
הוא סיפר כי כבר ביום הראשון להגעתו פנה אליו איש שב"כ, "השב"כ הגיע אליי כבר ביום הראשון שאני הגעתי. כבר הגיע אליי לברר מה, מי, מו, ובעיקר להגיד לי שהוא שם עליי עין".
בהמשך סיפר הרב טרופ גם על ההתמודדות מול הורי התלמידים ומשרד החינוך סביב השתתפות תלמידים במחאות. לדבריו, מול ההורים הקושי היה קטן יותר, והוא הקפיד שלא לאפשר לתלמיד להשתתף בניגוד לעמדת הוריו.
"אני אף פעם לא הוצאתי תלמיד ביישוב מפרש של ההורים. אין דבר כזה", אמר. לדבריו, הישיבה שחררה את התלמידים, ומי שהציג אישור הורים יכול היה לצאת לפעילות, "מי שרוצה, מביא אישור הורים, אנחנו מרשים לו ללכת לעמונה, אנחנו מרשים לו ללכת להפגנה".
הרב טרופ מתח ביקורת גם על היחס שבו נתקל לדבריו מצד גורמים מסוימים במשרד החינוך. הוא סיפר כי חש שחלק מהמפקחים החזיקו בתפיסה שלפיה "המדינה מעל הכול, חוקי המדינה מעל הכול והנהלים של משרד החינוך מעל הכול", בעוד שהוא עצמו הציב מולם את העיקרון "לא תגורו מפני איש".