סקר של אגודת ניצן (מכון סמית) בחן את עמדת ההורים בסוגיית הסמארטפונים בבתי הספר. מנכ"לית האגודה, ד"ר מלי דנינו, מספרת על תוצאות הסקר והעולה ממנו.
על פי הממצאים, 90% מההורים לילדים בגילאי 10-18 מסכימים שיש להגביל את השימוש בסמארטפון, ו- 88% חושבים שבמהלך יום הלימודים (כולל בהפסקות ובבתי ספר תיכוניים) יש להשאיר את הטלפונים הניידים מחוץ להישג ידם של התלמידים.
ד"ר דנינו מציינת כי ההורים נשאלו אם הם מודאגים מכך שלילד לא יהיה הטלפון זמין. "התשובה הייתה מפתיעה. הורים עם ילדים בעלי לקויות למידה וקשב פחות חוששים וסומכים על בית הספר שיידע להתערב ולפנות אליהם במידת הצורך".
עוד בחן הסקר עד כמה ההורים שמעו על פגיעה חברתית במעגל הקרוב של ילדיהם, ומדובר בפגיעות כגון ניכור חברתי, שיימינג, חרם, אלימות וכו', "חמישים אחוז מההורים שמעו על פגיעה במעגל הקרוב של הילדים. עשרים אחוז אומרים שהילדים שלהם עברו אירוע כזה. זה מספר ענק", אומרת דנינו ומציינת כי 41 אחוז מההורים חוששים שילדיהם שלהם יגיעו למצב שבו הם שותפים לחרם ולפגיעה בילדים אחרים.
על רקע נתונים אלה שאלנו את דנינו אם מטרידה את ההורים גם העובדה שילדיהם מחזיקים במכשיר הטלפון מסיח דעת בעל כוח פיתוי אדיר לעומת יכולותיהם של המורים להעביר שיעור, ולדבריה, אכן "מה שמטריד את ההורים לא פחות, זו העובדה שהילדים לא מרוכזים בשיעורים. אם אין מורה שמלהיב ונושא שמרתק אותם ומביא חוויה, אנחנו מאבדים אותם בגלל האפשרות להגיע לטלפון שבתיק ולהיכנס דרכו לרכבת הרים".
הסקר לא בחן מה מטריד את ההורים יותר, אבדן הקשב או הפגיעות החברתיות, ולטעמה של דנינו אכן נכון לבחון את הסוגיה הזו בעתיד. "חלק מהחשש של הורים מזמינות הטלפון עבור הילדים, נוגע לא רק למה שקורה ברשתות, אלא עד לשאלה כמה הילדים פנויים ללמידה. זו נקודה חשובה שלטעמי מרוב שהיא ברורה לפעמים לא שואלים את השאלות הללו שצריכות להישאל".
עוד עולה מנתוני הסקר כי להורים קיימת ציפייה מבית הספר לחנך את התלמידים לשימוש מושכל ומבוקר במכשירים הסלולריים. באגודה עצמה פותחה אפליקציה המזמנת למשתמש בה סיטואציות מחיי היומיום ומאפשרת לתלמיד להתנסות בחוויות, לבחון התנהגויות, לייצר שיח וללוות את התלמידים בהתמודדות עם הסיטואציות השונות. ד"ר דנינו מספרת על מבנה האפליקציה והמהלך החינוכי שמאחוריה ומתארת עשר דקות של שימוש באפליקציה ולאחר מכן סגירת טלפונים ודיון מעורר ומתדרך בכיתה סביב החוויה.
להערכתה של דנינו האפשרות של שלילת מכשירים סלולריים בבתי הספר לחלוטין היא כמעט בלתי אפשרית, מאחר ורבים מהתלמידים נשלחים מהבתים בהסעות לבתי הספר וההורים מעוניינים בשמירה על קשר למקרה שהילד או הילדה יהיו זקוקים לכך. עוד היא סבורה כי עיסוק של בית הספר ב"מרדף" אחרי קיומו של הטלפון בתיקים יגרום למערכת לאבד נקודה חשובה בעיצוב חינוכו של התלמיד לאוריינות דיגיטאלית, שתהווה בסיס עבורו לקראת העתיד.
בהתייחס לנתוני הסקר תהינו אם השאיפה של כ-90 אחוזים מההורים שילדיהם יהיו מנותקים ממכשירים סלולריים בבתי הספר, אינה דרישה בעייתית, מאחר ובבית אותם הורים דווקא מעוניינים לראות את ילדיהם צמודים למסך הקטן בתמורה ל"שקט תעשייתי" שיקבלו. האם הוגנת הדרישה הזו מהמורים לספוג את השלכות המניעה ממכשירים סלולריים כאשר ההורים אינם מוכנים לעשות זאת בעצמם?
על כך משיבה ד"ר דנינו ואומרת כי אכן "יש להורים לפעמים ציפיות לא ריאליות מבית הספר". לדבריה, אין ספק בכך ש"הורים צריכים להיכנס לעניין, לשלוט במקומות שבהם הילדים נמצאים ברשתות, לתת מכשירים בגילאים מאוחרים, לווסת שימוש. חובה להורים להפעיל סמכות הורית, לדבר על הנזק שעלול להיגרם ולא לאפשר לילדים להגיע לאותם מקומות".