יש רגעים שבהם הלב שלי מתרחב. זה קורה לי כשאני נכנסת לבית מדרש, קול התורה המהדהד מבין הסטנדרים מעביר בי רטט...
כך הרגשתי בראש השנה בישיבת שעלבים, כאשר בקמפוס התארחה ישיבת "משך חכמה", ישיבת הסדר חרדית קרבית אקדמית חדשה שקמה לפני חודש בקריית אונו, בניהולו של הרב יעבץ בשיתוף עם הרב משה רייס ,ראש מנהלת הציונות הדתית, והעומד בראש הקמפוס החרדי בקרית אונו.
בבית המדרש היו כמה עשרות בחורים צעירים מאוד, והתפילה הייתה יפה, רצינית ומלאת כוונה, תפילה ישיבתית בדיוק כמו שלנו.
גם בעזרת הנשים נוצר מפגש מיוחד של חיבורים. התקיים שם, מאחורי הפרגוד, שיח עם אשת ראש הישיבה ועם נשות הר"מים, שיחה נשית פשוטה וקרובה, שגם בה הורגש אותו חיבור בלתי אמצעי. אחד הר"מים הוא בנו של הרב ד"ר מרדכי הלפרין, קולגה ותיק שלי, רב וגינקולוג מומחה, שהיה גם ראש הישיבה של בעלי ממש עם הקמתה של ישיבת ההסדר בגולן. לפתע, בתוך המפגש החדש הזה, התחברו גם סיפורים ישנים, אנשים ומקומות, והרגשתי עד כמה העולם התורני שלנו קטן ומחובר יותר מכפי שנדמה לנו.
אבל מה שהיה מעניין במיוחד היה דווקא מה שעמד מעבר לתפילות. הבחורים של ישיבת "משך חכמה" לומדים עתידים להתגייס לחטיבת החשמונאים. אלה בחורים צעירים מאוד, מלאי מרץ, שבחרו לבנות את חייהם סביב תורה, שירות למדינה ואחריות לאומית. הם לא צריכים לבחור בין העולמות. מבחינתם, התורה והשירות הם שני חלקים של אותה זהות.
בבית המדרש בשעלבים ראיתי מעין אבטיפוס קטן של החברה הישראלית שהיינו שמחים לראות, כאשר בחורי ישיבה חרדית צעירה מקריית אונו מתארחים בישיבת שעלבים, ישיבה תורנית-לאומית ותיקה, ומתפללים יחד בראש השנה . שני הציבורים נפגשו בפשטות ובטבעיות סביב תורה, תפילה, אחריות למדינה היקרה שלנו ומסירות לעם ישראל, באווירה מרוממת רוח.
דווקא בתקופה שבה החברה הישראלית מרבה לדבר על שסעים, מחנות וזהויות, היה נדמה לי שבראש השנה הזה , בישיבת שעלבים, מבעד לתקיעת השופר, ניתן היה לשמוע קול אחר, קול דממה דקה של חיבור הלבבות.