שלוש שנים חלפו מאז בוקר שמחת תורה שהפך לאחד הימים הקשים בתולדות מדינת ישראל, אך עבור סא"ל הרב אודי שוורץ, ראש ענף ההלכה ברבנות הצבאית הראשית, הזמן לא הצליח לטשטש את התמונות שנחרטו עמוק בנפשו.
"המראות שראינו במחנה שורה בארבעים ושמונה השעות הראשונות של המלחמה הם מראות שגם עכשיו, בחלוף שלוש שנים, אני מתקשה לדבר עליהם", הוא אומר לערוץ 7 בקול שקט, ומודה כי גם היום, שנים לאחר מכן, אותן תמונות עדיין מלוות אותו.
בבוקר 7 באוקטובר הוא עדיין לא הבין את ממדי האסון. רק סמוך לשמונה בבוקר הגיע הטלפון הראשון - רב חיל האוויר ביקש הכרעה הלכתית אם להקפיץ את כל רבני החיל. "שאלתי אותו מה קרה", הוא משחזר. "הוא אמר לי: אני לא יודע, משהו גדול".
מאותו רגע לא חדלו הטלפונים לצלצל. שאלות הלכתיות על גיוס חירום, על שבת, על ציוד, על מילואימניקים שלא נקראו שנים רבות - ועם צאת החג כבר עשה את דרכו למחנה שורה, המקום שהפך באותם ימים למוקד הכאב של מדינת ישראל.
"כאשר לפני המלחמה היינו מספרים שאנחנו משרתים במחנה שורה, כמעט אף אחד לא ידע איפה הוא נמצא", הוא אומר. "היום, כשאומרים 'מחנה שורה', אנשים עומדים ביראת כבוד. אני אפילו אומר - זה מקום קדוש."
במחנה הוטלה עליו אחת המשימות הרגישות ביותר - הפעלת "מערך החליטה", הגוף שמאשר באופן סופי את זיהוי החללים. כל ארון שעזב את המחנה עבר דרך הצוותים שבראשם עמד.
"לא יצא ארון אחד בלי שצוות החליטה חתם עליו ואישר באופן מוחלט את הזיהוי", הוא מספר. "אין בנושא הזה הזדמנות שנייה. אסור שחלילה נדפוק על דלת של משפחה עם זיהוי שגוי".
כדי להגיע לוודאות הזאת הופעלו כל אמצעי הזיהוי האפשריים - טביעות אצבע, בדיקות DNA, מרשמי שיניים ואינספור ממצאים מודיעיניים. אך למרות המקצועיות, הוא מודה שהמשימה הייתה גם מבחן אנושי כמעט בלתי אפשרי.
"לכל אחד הייתה נקודת שבירה", הוא אומר. "אף אחד לא עבד כרובוט. הבנו את גודל האירוע, אבל ידענו שכל מה שאנחנו עושים הוא בשביל המשפחות". הרגעים הקשים ביותר, לדבריו, לא היו דווקא במעבדות הזיהוי אלא בחדרי הפרידה.
"כאשר מגיעה משפחה להיפרד בפעם האחרונה מבן שלה, ואתה עומד שם, מחזיק יד של אבא או של אח, מלווה אותם ברגעים האחרונים - אתה מבין שהחובה שלנו היא לא רק לזהות חללים. החובה שלנו היא לתת למשפחות ודאות מוחלטת".
אחת הסוגיות הכבדות ביותר שנפלו לפתחו הייתה ההכרעה על גורלם של החטופים שלא שבו. על פי החוק, הרב הראשי לצה"ל מוסמך לקבוע את מותו של אדם גם כאשר גופתו אינה נמצאת, והמשמעות ההלכתית, המשפחתית והלאומית של כל החלטה כזו עצומה.
"כבר במוצאי שמחת תורה התחלנו לעסוק בזה", הוא מספר. "ישבנו עם גורמי מודיעין, עם מומחי רפואה, עם אנשי איתור נעדרים ועם כל מי שיכול היה לשפוך אור על גורלו של כל חטוף".
הוא מדגיש כי היו מקרים שבהם צוותי הרבנות היו משוכנעים ב-95 ואפילו ב-98 אחוזים שהאדם נהרג - אך זה לא הספיק. "עם 95 אחוז לא דופקים על דלת של משפחה. חיכינו גם חודשיים, גם חצי שנה, ובמקרה אחד אפילו יותר משנה, עד שהגענו לוודאות מוחלטת".
לדבריו, ברגעים שבהם נכנסו לבתי המשפחות לא היו בידיהם מסמכים או הסברים שיכולים לנחם.
"ברגע הזה אין לך מה לתת להם חוץ מהלב שלך. אתה לא בא בשם הרבנות, לא בשם הצבא - אתה בא כאדם שמנסה לעמוד לצד משפחה ברגע החשוך ביותר בחייה".
שלוש שנים אחרי, הרב שוורץ מספר על תחושת הסגירה שחווה כאשר אחרוני החללים החטופים הובאו לקבורה בישראל. "הבטחנו למשפחות שהם עוד יחזרו. וכשזכינו להביא אותם לקבר ישראל, הרגשנו שסגרנו מעגל. זו הייתה חובה מוסרית, יהודית וערכית מהמעלה הראשונה".
אלא שגם היום, הוא מדגיש, לצד הכאב, הוא מבקש להביט קדימה. "ייקח לנו עוד שנים לעבד את מה שעברנו", הוא אומר. "אבל מתוך תהומות העצב והשכול אנחנו חייבים לצאת חזקים יותר. צה"ל ממשיך קדימה, מדינת ישראל ממשיכה קדימה, ומתוך כל הכאב אנחנו אומרים - עם ישראל חי. נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם".