עומרי גורן (30), מוזיקאי ויוצר, חושף בראיון ל"ערוץ 2000" את מסע חייו המורכב ויוצא הדופן. הוא מספר על ילדותו לצד אב לא-יהודי שברח מיד לאחר שנולד, ההתדרדרות לרחוב, השתייה בגיל צעיר, וההצלה ברגע האחרון מתיק פלילי.
"אבא שלי ברח מיד אחרי שנולדתי," הוא מספר בגילוי לב. "אמא שלי יהודייה, אבא לא יהודי, הם הגיעו יחד לארץ. אבל הוא פשוט החליט שהוא לא יכול להכיל את הדבר הזה, לקח את הרגליים וברח. מצאתי את עצמי כל החיים מסתכל לשמיים ושואל את הקדוש ברוך הוא: 'מה איתי? אני רואה בתים רגילים עם אבא ואמא'. החלום הכי גדול שלי היה פשוט לרוץ ולחבק את אבא שלי".
היעדרו של האב הפך את עומרי לילד מרדן, רגיש וחסר גבולות. אימו הרעיפה עליו ועל אחותו אהבה אינסופית, אך החלל שנפער לא ניתן למילוי. זעקת הילדות שלו התפרצה בחיפוש מתמיד אחר גבולות.
רגע אחד, חקוק בדמו, התרחש כשהיה בן 10. האב הגיע לביקור נדיר בישראל. "אלו היו השבועיים המאושרים בחיי. הוא קנה לי אופניים וסקייטבורד. מרוב שרציתי תשומת לב, ניסיתי למתוח איתו גבולות כדי שיגיד לי 'לא'. שיחקנו כדורגל בדשא בגבעתיים. הוא נשען אחורה, הניח את הראש על הכדור ודיבר במבטא אוסטרלי כבד. בעטתי בכדור והראש שלו נפל אחורה. הוא הסתכל עליי ואמר בעברית: 'כבד את אביך ואת אמך'. כל כך חיכיתי שאבא שלי ישים לי גבול. כשזה קרה, פשוט חיבקתי אותו ולא רציתי שילך לעולם".
אבל האב הלך. הפרידה בנתב"ג ריסקה את הילד הצעיר, והוא החל להתדרדר במדרון חלקלק. בגילאי הנוער, עומרי מצא את עצמו נפלט ממסגרות. הבית הפך צר מלהכיל את סערת נפשו. הוא החל לעשן, לשתות אלכוהול ולשוטט ברחובות.
"הייתי ישן בחניון בשכונת נחלאות בירושלים," הוא משחזר. "לא היה לי כסף. הייתי מתחנן לנגני רחוב שישאילו לי את המגבר לכמה דקות, רק כדי להרוויח כמה שקלים לאוכל. אני לא אשכח לילה אחד בצפת. הייתי רעב, עברתי ליד מאפייה אחרי לילה שלם בלי שינה, התביישתי לבקש לחמנייה. הריח הזה של הלחם הטרי נחרט בי עד היום."
בשלב מסוים, הנער האבוד החל להתגלגל לעולם הפלילי ולעסוק בהעברת סמים. הנפילה לכלא הייתה עניין של זמן, עד שקצין נוער בשם יוסי החליט להילחם עליו.
"מפקד התחנה בראש העין הראה לקצין הנוער ערמה של תמונות ומסמכים ואמר לו: 'הלילה אנחנו עוצרים אותו לשנים ארוכות בכלא'. הקצין התחנן מולו: 'תפסיק, אני מבטיח ללכת לדבר איתו היום'. הוא בא אליי, תפס אותי ואמר לי: 'הם עלייך, תפסיק עכשיו'. למחרת הלכתי ללשכת הגיוס. אמרתי לו בדיעבד: 'יוסי, הצלת לי את החיים. אם לא אתה, הייתי היום עבריין'".
הגיוס לצה"ל שינה את חייו. עומרי הפך ללוחם, בהמשך לקצין ולמפקד צוות ביהל"ם, ואף קיבל דירה מצה"ל כחייל בודד. המוזיקה, שהייתה מפלטו ברחוב, הפכה לשליחותו. כשהשתחרר, עמד ברחוב עם גיטרה, עצם עיניים מפחד - וכשפתח אותן, ראה המון אדם שר איתו ביחד.
בשבעה באוקטובר נשאב לטיפול בחללי הטבח. "הקפיצו אותנו בשמחת תורה. לא חשבתי שיש כזה דבר במציאות. הסתכלתי על הכל ואמרתי לעצמי: 'עומרי, זה או להשתגע או להאמין בקדוש ברוך הוא'. החלטתי שאני רוצה להיות חלק מהעוצמה הזו, לחזור בתשובה ולקחת על עצמי הכל".
עומרי שובץ לתפקיד המטלטל ביותר: חילוץ וטיפול בחללי צה"ל מתוך רצועת עזה. במשך כמעט שנה עסק במלאכת הקודש הקשה מנשוא. "זה לא הגיוני לראות את זה, לגעת בזה ולשמוע את זה. הייתי משתגע אם לא הייתי מבין את השליחות. התייחסנו לכל חלל בכבוד הכי גדול, קראנו פרקי תהילים תוך כדי עבודה".
הפיצוץ הרגשי הגיע דווקא במפגש במלון "היער הסודי", שם ניגן בפני הורים שכולים. "אבא של אחד הלוחמים שנהרג במלחמה ניגש אליי ואמר: 'אתה לא מבין כמה היה לי חשוב לשמוע איך התנהגתם עם הבן שלי ברגעיו האחרונים'. התפוצצנו מבכי. עליתי לחדר ובכיתי חמש שעות רצוף. זה היה בכי התפרקות של כל מה שאגרתי מתחילת המלחמה".
כיום, כשהוא איש משפחה ויוצר מוערך, עומרי אינו מוותר על התקווה לקשר עם אביו, שמתגורר כיום בפרת' שבאוסטרליה. למרות השנים והמרחק, הוא מקפיד לשלוח לו הודעות ותמונות של הנכד.
"שלחתי לו הודעה: 'אבא, אני אוהב אותך, אני לא כועס. תן לי רק את התחושה שיש לי אבא'. הוא ענה שהוא מצטער ושיש לי אבא, גם אם בפועל הוא לא ממש יוצר קשר".