המקדש חרב, אך הפתח נותר, ובכל יום הכיפורים אנו חוצים אותו מחדש. בשירו המהדהד של ישי ריבו, "סדר העבודה", אנו מלווים את הכהן הגדול בטבילותיו, בהחלפת בגדיו, בכניסותיו וביציאותיו, עד שלפתע משנה המסע את כיוונו ופונה פנימה: "ואם אדם היה יכול לזכור את הפגמים, את החסרונות".
מניין ההזאות, "אחת, אחת ואחת", נעשה לחשבון נפש של בושה, החמצה ואובדן; ואז משתנה כיוון המניין פעם נוספת, ומן החסרונות הוא פונה אל "החסדים, הטובות, כל הרחמים וכל הישועות". כך הופכת עבודתו העתיקה של הכהן הגדול לעבודתו הפנימית של כל אדם. בכך נחשפת תעלומתה של תפילת יום הכיפורים: קרוב לאלפיים שנה חוזרים היהודים, בדקדקנות שאין למעלה ממנה, על פרטי עבודה שאיש מן המתפללים החיים לא חווה מעולם. אש המזבח כבתה, ריח הקטורת נמוג ופסיעותיו של הכהן הגדול חדלו להישמע. ואף על פי כן, המילים מוסיפות לשאת אותנו אליה - לפני ולפנים. הקירות נפלו, אך השער לא ננעל.
מן החורבן אל הנוכחות
המשנה מתארת את הכהן הגדול באיפוק מצמרר: "נכנס למקום שנכנס, ועמד במקום שעמד". אמירת סדר עבודתו נשענת על דברי הנביא "ונשלמה פרים שפתינו", אך התפילה עושה יותר מהמרת הקרבן במילים. ככל שהסדר נפרש, המתפלל חדל להיות צופה מן הצד ומתחיל ללוות את הכהן הגדול בווידוי ובקרבן, בטבילה ובהחלפת הבגדים, עד שהמקדש הנעדר מקבל ממדים, תנועה ונשימה.
הרב יוסף דב סולובייצ'יק שב פעם אחר פעם אל המסע שבו המילים וההלכה משיבות את המתפלל אל המקדש שאבד. בעיני הרב, המקדש אינו יכול להתמוסס לכדי משל בלבד; עבודתו התקיימה באמצעות מעשים ממשיים, במקום ממשי ועל פי סדר הלכתי מדויק. דווקא הדיוק הזה מעניק לאמירת העבודה את עוצמתה הרגשית. הוא מקרב את ירושלים עד שאנו כמעט מבחינים בקווי המתאר שלה, אך לעולם לא עד כדי כך שנוכל לשכוח את אובדנה. בזיכרון היהודי כרוכים זה בזה נס התחייה ופצע האובדן: הוא מחזיר את העולם שאבד אל סף הנוכחות, קרוב דיו כדי שנאהב אותו מחדש, אך רחוק מכדי שנחדל להתאבל עליו.
בריסק וזיכרונה של ירושלים
מנחם בגין נשא עמו את המסע הזה מילדותו. בנאומו "כולנו נולדנו בירושלים" הוא חזר אל יום הכיפורים בבריסק, כאשר אחדים מן המתפללים יצאו בעיצומה של התפילה הארוכה, אך אביו עמד על כך שיישאר לסדר העבודה בתפילת מוסף, שקדושתו, כך אמר לו, עשויה להיות שקולה לקדושת כל תפילות השנה. ואז מילאו המילים העתיקות את בית הכנסת: "והכהנים והעם העומדים בעזרה... היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם". החזן עמד בבריסק, אך העולם שעורר בקולו היה ירושלים. שנים רבות לפני שבגין ראה את הר הבית, כבר נשאה אותו עבודת יום הכיפורים לשם.
בריסק נשאה עמה זיכרון נוסף של אותה עבודה, שהרי הייתה גם עירו של רבי חיים סולובייצ'יק. נכדו, הרב יוסף דב סולובייצ'יק, נשא בזיכרונו לא רק את גאונותו הלמדנית של רבי חיים, אלא גם את המראה שנחרת בו בילדותו: סבו הגדול עומד בתפילת יום הכיפורים ואומר את סדר העבודה. הגאון שההיסטוריה זוכרת כשהוא רכון על דפי הרמב"ם היה גם הסב שנכדו הצעיר ראה ביום הכיפורים, כשהוא פוסע במילותיו בעקבות הכהן הגדול אל קודש הקודשים.
הדיוק ההלכתי לא כלא את העבודה בתוך פרטיה, אלא השיב למקדש האבוד את צורתו ואת תנועתו, עד שמה שנעלם מן ההיסטוריה נעשה כמעט מוחשי.
מבריסק לברוקליין
עבודת יום הכיפורים לא נשארה זיכרון רחוק מבריסק, ואף לא נחתמה בין דפיהם של הספרים המתארים את עולמה. זכיתי לומר את סדר העבודה כשליח ציבור בבית הכנסת של בית הספר הרמב"ם בברוקליין במשך למעלה מעשרים שנה, שנים שהחלו בנוכחות הרב ונמשכו לאחר הסתלקותו. היה זה אולם תפילה צנוע בלבו של בית ספר יהודי דתי, מוקף כיתות ומסדרונות ולא חצרות מקדש. לא היו בו מזבח וקטורת, ולא כהן גדול לבוש לבן; היו בו מתפללים, ניגון עתיק והרב.
עשרות שנים חלפו, ועדיין מהדהדת בי אמירת סדר העבודה - אטית, מדויקת ורוויית כוונה - בעוד הקהל חוזר על כל מילה ופוסע בעקבות הכהן הגדול דרך וידוייו, קרבנותיו, טבילותיו והחלפת בגדיו, עד לחציית הפרוכת ולכניסה לפני ולפנים. הדיוק ההלכתי לא ריסן את סערת הרגש, אלא העניק לה צורה וסלל לה דרך; וככל שהמילים העתיקות נשמעו בזו אחר זו, הלך המרחק בין ברוקליין לירושלים ונמוג, ובריסק, על קולותיה וזיכרונותיה, קמה לתחייה בבית הכנסת הקטן שבאמריקה.
הפרוזדור והחדר הפנימי
גם בזיכרונו של עגנון נותר פתוח שער אל עולם אחר. במבוא לספרו "ימים נוראים" הוא מספר כיצד הובא לבית הכנסת בהיותו ילד בן ארבע, מוקסם מן המתפללים העטופים בטליתות, מבגדי הלבן, מאור הנרות, מן הריח ומן הניגון, עד שהעולם שמחוץ לבית הכנסת נדמה בעיניו כהקדמה בלבד למה שהתגלה בתוכו: "ודומה היה לי שהארץ שהלכתי עליה והרחובות שעברתי בהם וכל העולם כולו אינם אלא פרוזדור לבית זה".
המקדש העניק לתנועה הזאת צורה ממשית: הכהן הגדול עבר מן העזרה אל ההיכל, ומשם, מעבר לפרוכת, אל קודש הקודשים. המתפלל בן זמננו פוסע בעקבותיו במילים ובדמיון, עד שמפת המקדש נעשית למפת הנפש והמסע במרחב נעשה למסע פנימי. אנו נכנסים אל בית הכנסת, ממנו אל המקדש, ולבסוף - לפני ולפנים, אל עצמנו.
הפסיכואנליזה מציעה דימוי מודרני למסע הזה אל הגרעין הנסתר של הנפש. רוב ימינו אנו נעים בחדריה החיצוניים, בין הרגלים, מנגנוני הגנה והסיפורים שאנו מספרים לעצמנו כדי להעניק לחיינו סדר וכדי שלא ניאלץ לפגוש את המסתתר בעומקם.
האנליזה מבקשת לחדור מבעד לשכבות הללו, בזו אחר זו, ולהגיע אל הקונפליקטים והזיכרונות שהוסתרו גם מעינינו. יום הכיפורים דורש תנועה דומה, אף שתכליתה שונה לחלוטין: שהמסע לא יסתפק באמירת מילים, אלא יוליך אותנו אל מפגש שאין ממנו מנוס עם מי שאנו באמת. הכהן הגדול נכנס אל החדר הפנימי ביותר של המקדש; המתפלל נקרא להיכנס אל החדר הפנימי ביותר של נפשו.
המקדש שבתוכנו
הרבי מליובאוויטש העביר את המסע אל תוך נפשו של האדם. עבודתו הגשמית של הכהן הגדול אמנם פסקה עם חורבן המקדש, אך כפי שלימד הרבי בלקוטי שיחות, נשמת היהודי ביום הכיפורים חווה אותה קרבה בלתי-אמצעית לקב"ה שחווה הכהן הגדול בקודש הקודשים - "עם ישראל לבדו עם הקב"ה" - קרבה המתגלה במיוחד בתפילת נעילה, אך נמשכת, כלשונו, "לאורך כל היום כולו". תורתו של הרבי נושאת בתוכה מסקנה משלה: ביום הכיפורים נעשה כל יהודי לכהן הגדול של מקדשו הפנימי, והמסע העתיק אל קודש הקודשים אינו מסתיים מאחורי הפרוכת שנעלמה, אלא נמשך אל החדרים הנסתרים ביותר של הנפש, שאליהם אנו מעיזים להיכנס רק לעתים רחוקות.
בגדי הכהן הגדול מעניקים למסע הזה את אחד מדימוייו העמוקים ביותר. מחוץ לקודש הקודשים הוא שירת בבגדי זהב, אך כאשר עבר את הפרוכת נכנס בבגדי לבן פשוטים. הזהב מסמל את כל מה שאנו צוברים ושבאמצעותו אנו מבקשים להגדיר את מקומנו בעולם - הישגים ונכסים, תארים ומעמד, כבוד ומוניטין. לכל אלה עשוי להיות ערך, ואף אפשר לרוממם ולהעמידם בשירות הקדושה; אולם על ספו של המקום הפנימי ביותר נדרש האדם להניח מאחוריו אפילו את לבושיו המכובדים. יש מקום לפני ולפנים שאליו המקצוע, ההישג והמעמד אינם יכולים ללוות אותנו, ושבו גם הסיפורים שאנו מספרים על עצמנו מפנים את מקומם לאמת שאינה זקוקה עוד ללבוש.
בנקודה זו נפגשות דרכיהם של הרב והרבי ומאירות זו את זו. הרב אינו מניח למקדש להפוך למטפורה בלבד, מפני שעבודת הכהן הגדול התרחשה במקום ממשי ובסדר הלכתי מדויק; הרבי, לעומתו, אינו מניח לעבודה להישאר מאורע השייך לעבר בלבד, אלא ממשיך את תנועתה אל תוך נפש האדם. דרך אחת חוזרת באמצעות הזיכרון אל ירושלים ואל המקדש שאבד, ואילו האחרת נעה באמצעות חשבון הנפש אל המקדש שנותר בתוכנו. שירו של ישי ריבו מחבר בין שתי הדרכים: הוא פותח בפסיעותיו של הכהן הגדול אל קודש הקודשים ומסיים בחשבון נפשו של האדם העומד מול עצמו.
המסע החוצה
הדרמה העמוקה של סדר העבודה אינה מגיעה לשיאה ברגע שבו נכנס הכהן הגדול אל קודש הקודשים, שהרי התורה אינה משאירה אותו מאחורי הפרוכת. עליו לצאת מן המקום הנסתר, לחצות שוב את ההיכל ולשוב אל עמו, כשהוא נושא עמו אל חיי המעשה משהו מן הקדושה שפגש לפני ולפנים. המסע פנימה מעולם לא נועד להיות מפלט מן העולם, אלא הכנה לשיבה אליו; הכניסה אל קודש הקודשים מקבלת את משמעותה השלמה רק ביציאה ממנו.
עם סיום סדר העבודה נע היום אל תפילת נעילה, עד שלבסוף נשמע קול השופר, המחזור נסגר ודלתות בית הכנסת נפתחות מחדש אל עולם של חובות שטרם הושלמו, יחסים שנפגעו, שאיפות, אכזבות ואפשרויות. גם המשנה אינה מותירה את הכהן הגדול בקודש, אלא מלווה אותו בשובו אל החיים: "ויום טוב היה עושה לאוהביו בשעה שיצא בשלום מן הקודש". הפתח נפתח אפוא לשני הכיוונים: המילים נושאות אותנו אל ירושלים, וחשבון הנפש נושא אותנו לפני ולפנים, אל עומק הווייתנו; אולם השאלה האחרונה של יום הכיפורים איננה אם זכינו, לרגע אחד, להיכנס אל קודש הקודשים, אלא אם כאשר יצאנו ממנו, הבאנו עמנו משהו מקדושתו אל העולם - ואם משהו מקודש הקודשים נכנס ונשאר בתוכנו.
הכותב הוא הוא פרופסור אמריטוס במכללת אלברט איינשטיין לרפואה