יום הבחירות הקרוב עלול להיות היום שבו תקרוס הקונספציה של תעשיית הסקרים הישראלית.
מאות אלפי ישראלים שהסוקרים מתקשים לזהות יגיעו לקלפיות. חלקם צעירים שיצביעו בפעם הראשונה; אחרים שינו את תפיסת עולמם בעקבות טבח 7 באוקטובר, המלחמה, סוגיית החטופים והמשבר העמוק באמון הציבורי. בהם מילואימניקים, מפונים, אנשי ימין שאיבדו אמון בהנהגה, אנשי מרכז שהתפכחו מתפיסות קודמות, מצביעי מחאה ואזרחים שמסרבים להשיב לסקרים.
הם אינם בהכרח מיוצגים כראוי במדגמים, אבל הם יופיעו בקלפיות.
הסקרים אינם בהכרח שקריים. הבעיה עמוקה יותר: הם עשויים להיות מדויקים מתמטית, אך להתבסס על מדגם שאינו מייצג עוד את ציבור הבוחרים.
מדגם של כמה מאות נשאלים מתיימר לתאר מיליוני בעלי זכות בחירה. הדבר אפשרי כאשר המדגם נבנה היטב, שיעורי ההיענות סבירים ודפוסי ההצבעה יציבים. אלא שישראל שאחרי 7 באוקטובר אינה חברה יציבה. היא נתונה בטלטלה רגשית, ביטחונית, חברתית ופוליטית.
טעות הדגימה שעליה מדווחים הסוקרים היא רק חלק קטן מהבעיה. היא אינה משקפת בהכרח טעויות בבחירת המדגם, ציבור שאינו משיב, קושי להגיע לצעירים, פערים בין הצהרות לבין הצבעה בפועל, שינויים בהחלטות ברגע האחרון והנחות שגויות באשר לשיעורי ההצבעה של קבוצות שונות.
השאלה החשובה אינה רק מה השיב הנשאל, אלא מי הסכים בכלל לענות; מי לא השיב; מי נמנע מלומר למי יצביע; ומי הצהיר על תמיכה במפלגה מסוימת, אך ביום הבחירות יישאר בבית.
הכשל הגדול ביותר בסקרים הפוליטיים אינו מתרחש בשיחת הטלפון או בשאלון המקוון. הוא מתרחש לאחר מכן, בחדר שבו מחליטים הסוקרים איזה משקל להעניק לכל קבוצה.
כל סקר נשען על מודל. המודל קובע כמה צעירים יצביעו, מה יהיה שיעור ההצבעה בחברה הערבית, כיצד יחולקו המתלבטים ואיזה משקל יינתן לתשובותיהם של חרדים, עולים, תושבי הפריפריה ומצביעים שלא השתתפו בבחירות הקודמות.
כאשר המודל נכון, הסקר נראה מדעי ומרשים. כאשר המודל שגוי, מתקבלת אשליה מדויקת מאוד.
בישראל יש גורם נוסף שמעצים כל טעות: אחוז החסימה. מפלגה שמקבלת ארבעה מנדטים בסקר עלולה להיעלם לחלוטין ביום הבחירות. תזוזה של עשיריות אחוז בלבד עשויה להעביר ארבעה מנדטים מגוש אחד לאחר ולשנות את זהותו של ראש הממשלה.
זה בדיוק מה שקרה בבחירות 2022. הסקרים זיהו פחות או יותר את יחסי הכוחות, אך בל"ד ומרצ לא עברו את אחוז החסימה, וכמעט 290 אלף הקולות שקיבלו יחד לא תורגמו לייצוג בכנסת. התוצאה לא הייתה רק סטייה במספר המנדטים, אלא הכרעה פוליטית ברורה במקום מרוץ שנראה צמוד.
גם בבחירות 2015 העניקו הסקרים האחרונים לליכוד בדרך כלל בין 20 ל־24 מנדטים, אך בקלפי קיבלה המפלגה 30. בשנת 2019 נראתה מפלגת הימין החדש בחלק ניכר מהסקרים כמי שתעבור את אחוז החסימה, אך נותרה בחוץ בפער זעיר. בבחירות הישירות ב־1996 הוביל שמעון פרס בסקרים האחרונים, ובנימין נתניהו ניצח.
התופעה אינה ישראלית בלבד. בבחירות בארצות הברית ב־2016 היו הסקרים הארציים קרובים יחסית לתוצאה בתמיכה הכוללת, אך החמיצו את מבנה ההצבעה במדינות המכריעות ואת עוצמת התמיכה בדונלד טראמפ בקרב מצביעים לבנים ללא השכלה אקדמית. בשנת 2020 המעיטו הסקרים שוב בכוחו, למרות ארבע שנים של ניסיונות לתקן את המודלים.
באוסטרליה הצביעו כמעט כל הסקרים בבחירות 2019 על ניצחון הלייבור, אך הקואליציה השמרנית ניצחה. ועדת בדיקה מקצועית שהוקמה בעקבות הכישלון מצאה ייצוג־יתר של קבוצות מסוימות, התאמות בלתי מספקות והתכנסות מסוכנת של הסקרים לאותן תוצאות.
בהודו חזו מדגמי היציאה ב־2024 ניצחון עצום לברית של נרנדרה מודי, וחלקם העניקו לה יותר מ־350 מושבים. בפועל היא זכתה ב־293 מושבים, ומפלגתו של מודי איבדה את הרוב העצמאי שלה. הסוקרים הודו כי לא הצליחו לזהות את עומק חוסר שביעות הרצון בקרב אוכלוסיות כפריות ומוחלשות.
גם בבחירות לפרלמנט הצרפתי באותה שנה התקשו המודלים לחשב את השפעת שיעורי ההצבעה, הפרישות בין הסיבובים וההצבעה הטקטית. הימין הלאומי, שנחזה כי יסיים ככוח הגדול ביותר, הגיע לבסוף למקום השלישי.
הסקר בישראל כבר אינו רק מכשיר מדידה. הוא הפך לשחקן פוליטי.
הסקרים קובעים מי נתפס כמועמד לגיטימי, מי מקבל זמן מסך, מי מצליח לגייס תרומות ומי נתון ללחצים לפרוש. הם יכולים ליצור מומנטום, לחנוק מפלגה חדשה או לדחוף מצביעים להצבעה אסטרטגית. כאשר כלי המשפיע על המציאות מוצג כאילו הוא רק מתאר אותה, נוצרת בעיה דמוקרטית.
פערים גדולים וקבועים בין מכוני הסקרים אינם רק רעש סטטיסטי. הם עשויים להעיד על מודלים שונים, על הנחות שונות ולעיתים גם על הטיות עקביות. כאשר אותו מחנה מקבל במכון מסוים תוצאה גבוהה פעם אחר פעם, ובמכון אחר תוצאה נמוכה באופן קבוע, הציבור זכאי לדעת כיצד נבנה המדגם, כיצד חולקו המתלבטים ומה היו הנחות ההצבעה.
ישראל זקוקה לרפורמה אמיתית בשקיפות הסקרים. כל מכון צריך לפרסם את גודל המדגם, שיטת איסוף הנתונים, שיעור אי־ההיענות, שיעור המתלבטים, מועדי איסוף הנתונים, שיטת השקלול וזהות מזמין הסקר. לאחר הבחירות יש לפרסם גם מאזן מקצועי: מי דייק, מי טעה ובאילו קבוצות נמצאו הפערים.
גם התקשורת חייבת להפסיק לדווח על כל שינוי של מנדט כאילו מדובר ברעידת אדמה. כאשר השינוי נמצא בטווח הטעות, הוא אינו בהכרח מגמה. לעיתים הוא רק רעש שקיבל כותרת.
הבחירות הקרובות לא ייבחנו רק בשאלה מי ינצח. הן ייבחנו גם בשאלה אם תעשיית הסקרים הישראלית עדיין יודעת לקרוא את החברה הישראלית.
ייתכן שחלק מהסוקרים יצליחו ושהממוצעים יתקרבו לתוצאות האמת. אבל יש סיבה ממשית לחשוש שמתחת לפני השטח מתחולל שינוי עמוק שהמדגמים הקטנים אינם קולטים: דור חדש יצביע בפעם הראשונה, קבוצות ותיקות משנות את דפוסי ההצבעה שלהן וציבור גדול אינו משתף עוד פעולה עם כלי המדידה הישנים.
בליל הבחירות עלולים הפרשנים לגלות שהמספרים שניתחו במשך חודשים לא תיארו את ישראל, אלא את מי שהסכים לענות לסוקרים.
אז נשמע שוב את המשפט המוכר: איש לא ראה את זה מגיע.
האמת תהיה קשה יותר: הסימנים היו שם. המערכת פשוט הייתה שבויה בקונספציה של עצמה.
הכותב הוא יועץ אסטרטגי ומומחה לניהול משברים