ביום הראשון של ראש השנה אנו קוראים בהפטרה על עלייתו של אלקנה לשילה. חז"ל מספרים כי מדי שנה היה עולה במסלול אחר, כדי לעודד אנשים נוספים להצטרף אליו ולעלות למשכן.
בתחילת הפרק נאמר על שילה: "ושם שני בני עלי, חפני ופנחס, כוהנים לה'". האברבנאל מעלה שאלה: הרי בשלב זה עדיין איננו מכירים את עלי ואת בניו, ששחיתותם מתוארת רק בהמשך. מדוע אפוא הם נזכרים כבר כאן?
האברבנאל משיב כי הכתוב מבקש ללמדנו שאף שאלקנה ידע על מעשיהם של הרשעים ששירתו במשכן, הוא לא נרתע מלעלות לשילה. "לגודל צדקתו", הוא הציב במרכז את עבודת המשכן, ולא אפשר להתנהלותם של חפני ופנחס למנוע ממנו לקיים אותה.
ביום הכיפורים אנו קוראים בסדר העבודה על השבעת הכהן הגדול, שלא ישנה דבר מעבודת היום. מן המתואר במשנה עולה כי בימי הבית השני שימשו גם כוהנים גדולים עמי ארצות, שחלקם קנו את מעמדם בכסף, ואף היו בהם מי ששפת אמם הייתה ארמית ולא עברית.
לכאורה, חכמים היו יכולים להחרים את עבודת המקדש בשל זהותם והתנהלותם של הכוהנים. אולם הם לא עשו זאת. במקום לזנוח את העבודה, הם פעלו כדי להבטיח שתיעשה כראוי. נראה כי גם הם למדו את היסוד הגדול שהותיר אחריו אלקנה: אין מוותרים על מצווה בשל חסרונותיהם של המופקדים עליה.
בימינו עומדת בפנינו מצוות "עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם". דבורה הנביאה מכנה זאת בשירתה "עזרת ה' בגיבורים". אין עוד מצווה שהוגדרה במילים נשגבות כל כך.
יש הנמנעים בדורנו מיציאה למלחמה בטענה שראשי הצבא אינם מקפידים בקיום המצוות. אולם מאלקנה ומחכמי הבית השני יש ללמוד שאין זונחים מצווה יקרה בשל התנהלותם של העומדים בראש המערכת. והרי המלחמה קודמת אפילו לעבודת המקדש.
כך נאמר על בניהו בן יהוידע: "ובניהו בן יהוידע בן איש חי, חיל רב פעלים מקבצאל; הוא הכה את שני אריאל מואב, והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג".
במסכת ברכות דרשו חז"ל: "רב פעלים מקבצאל - שריבה וקיבץ פועלים לתורה; והוא הכה את שני אריאל מואב - שלא הניח כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני".
הרד"ק כותב על כך: "ואף על פי שהיה בניהו כהן, ואסור להיטמא למתים, להילחם באויבי ה' הוא מצווה. וכשציווה הקב"ה להילחם בשבעה גויים ובשאר האומות המצרות לישראל, לא חילק בין כוהנים לישראל".
אם יש במערכת דברים הטעונים תיקון, יש לפעול כפי שנהגו חכמי הבית השני: הם לא זנחו את עבודת המקדש, אלא התאמצו לתקנה ולהבטיח שתיעשה כראוי. זהו הלקח מאלקנה, וזהו הלקח גם לדורנו.